Rabbi Horowitz' hesped is below the picture, in yellow typeface. These are a very few personal remarks by myself. I first knew Rabbi Wolpin zt"l as a camper at Camp Munk when he was assistant head counselor back in the late 60s to early 70s. Many years late, in 1989, I made his acquaintance again when I began writing for The Jewish Observer. Whatever faults The JO had, it was - largely due to Rabbi Wolpin's leadership - by far the most influential Jewish periodical of its time. Rabbi Wolpin's openness, wisdom, editorial acumen, and refinement made it a pleasure to work with him. He was a great man who captained a great periodical - without self aggrandizement, fanfare or publicity - למען ה' ולמען תורתו. He was a great embodiment of the ever-vanishing and nearly extinct true Agudist.
תנצב"ה
It is with sadness, fond memories, and a profound sense of gratitude to him that I inform you of the Petira (passing) of Rabbi Nisson Wolpin z’l. Reb Nisson served Klall Yisroel (the Jewish people) in many roles over his rich and meaningful life, but is known best for his role as the Editor of Agudath Israel’s Je wish Observer.
Reb Nisson was brilliant, humble, dedicated, and was an outstanding mentor and role model, when I began writing publicly in 1996. He had a gift for making me feel like he was helping me with my essays, not rewriting my imperfect drafts. It was never about him; in today’s educational vernacular, he was a “guide on the side,” rather than, “a sage on the stage.” In fact, before he started editing my first piece, he asked me for Mechila (forgiveness) in advance and said, “Reb Yankie, to a writer, someone who edits your work is about as popular as someone who criticizes your child to you. I hope our relationship survives this.”
My first piece in The Jewish Observer, An Ounce of Prevention, was about teens-at-risk, a topic that was not discussed in polite company twenty years ago. Reb Nissan recognized the importance of airing this sensitive subject in the pages of Agudath Israel’s publication, and patiently taught a thirty-six-year-old rookie how to soften the edges of the passion that drove the piece, so that the essay would generate constructive light and not destructive flames.
He had a great, dry sense of humor, and I actually began looking forward to his sage critique of my writing, which continued over the years that I wrote in The Jewish Observer. Our paths have not crossed much over the past few years, but I am deeply grateful that I had the opportunity to thank him personally on several occasions for the profound impact he had on my life personally and professionally.
One of the essays I submitted to The Jewish Observer went back and forth between us much more than usual during the editing process. After this had been going on for a while, Rabbi Wolpin called me and said, “Reb Yankie, you are never really done editing. But there does comes a time when you just stop.”
Reb Nissan; you were never done serving Hashem and his people over your lifetime. But Hashem, in His infinite wisdom decided it was time for you to stop in this world and continue in the World to Come.
May your memory be for a blessing.
- See more at: http://www.theyeshivaworld.com/news/headlines-breaking-stories/1262330/eulogy-on-rabbi-nisson-wolpin-zl-editor-of-jewish-observer-by-rabbi-yakov-horowitz.html#sthash.vhZbKINQ.dpuf
Purim: The last day before Pesach to eat matzo?
I have always been told by my parents loy"t that our minhag is not eat matzo from 30 days before Pesach. Many people have challenged me on this tonight I found that this is the minhag according to two of three sources of our family's minhagim: South Germany and Chabad (but perhaps not Lita).
http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=363620&forum_id=1364
ד"ר מיכאל ריגלר
אימתי פוסקים לאכול מצה לפני פסח _ לגלגולו של מנהג
עולמו של היהודי שומר המצוות מושתת על עולם מנהגים שהתהווה במשך אלפי שנים בתפוצות ישראל באשר הם. יש בהם מנהגים שמקורם בדברי חז"ל, לעומתם רבים שמקורם אינם מחוור דיו, ואף מקור מחצבתם אינו ברור. בכלל המנהגים הללו כאלה, שנועדו להוסיף סייג על גבי סייג, מעבר למה שיסדו חז"ל וחכמי ישראל לדורותיהם. אינו דומה מנהג שמקורו בתורה שבע"פ, למנהג שהתהווה מסיבות שהזמן גרמן, שלעתים נועד להחמיר, ולעתים להקל במציאות שבני עמנו חיו בה. בכלל כל אלה, מנהגים שפרופ' דניאל שפרבר הגדירם בסדרת ספריו "מנהגי ישראל" כמנהג של טעות, או סופרלטיבים אחרים, מנהג שקשה למצוא להם טעם ומקור. אבל עם ישראל דבק בכל המסורות הללו באדיקות כדי לקיים "אל תיטוש תורת אמך". יתר על כן, המנהג נתפס כדבר מקודש וזכה לקביעה ש"מנהג ישראל תורה הוא", ולכן קשה לשרשם מתודעתם, גם כאשר לא נודע מקורו.
חג הפסח הוא מן המועדים, שרבו בהם המנהגים יותר מכל מועד אחר. המעיין בספרי המנהגים מדורות עברו ועד זמננו (ובמבואות להגדות של פסח), יגלה עולם ומלואו של הנהגות שהלכה ומנהג מעורבים זה בזה, ואתה תמה, מהיכן צמחו כל אלה, מה מקורם, מי יסדם, וכיצד חדרו לחיינו? מנהג אחד מני רבים, שהתקבל בכל עדות ישראל, מבקשים אנו לרדת לשורשיו, ולנסות לעקוב אחר גלגולו.
מתוך שמחה והתאוות
ידוע לכל, שחז"ל הורו לנו, שחובת אכילת המצה בליל הסדר תהא מתוך שמחה ותאווה, כדי לקיים את מצוות העשה של אכילת מצה כהלכתה, כנאמר "בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות" (שמות י"ב י"ח). אך כיצד מגיעים למצב רגשי מעולה כזה, שהאוכל יתאווה לאכילת המצה הראשונה בליל הסדר? הפתרון שהציעו לנו חז"ל פשוט למדי הימנעות מאכילת מצה שיוצאים בה בפסח, זמן מה לפני ליל הסדר, היינו, שעות אחדות לפני חיוב אכילת המצה. וכך שנינו בירושלמי (פסחים פ"י ה"א): "א"ר לוי האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו...". ולמרות שלא מצאנו מקבילה למאמר זה בבבלי, הביאו גדולי הפוסקים את דברי הירושלמי להלכה, ומדבריהם נראה שכל היום אסור באכילת מצה. על דברי הירושלמי מעיר רבנו זרחיה הלוי בעל המאור: "אע"ג דגרסינן בירושלמי האוכל מצה בע"פ כבועל ארוסתו בבית חמיו, הני מילי משש שעות ומעלה , אבל עד שש שעות מותר...", הרי לנו קיצור זמן איסור אכילת מצה, למספר שעות לפני כניסת החג. דעת הרמב"ן, שאיסור אכילת מצה בערב פסח הוא כל היום בניגוד לדעת הרז"ה (ר' זרחיה הלוי) .
הר"ן מפרש את הירושלמי ומנסה למצוא הסבר לשתי השיטות הנ"ל, ואלו דבריו: "ולר' יהודה בן בתירה שאסור לאכול חמץ כל היום כולו, אסור לאכול מצה גם כן כל היום... אבל לדידן דלא מיתסר לן חמץ אלא מחצות ולמעלה מדאורייתא אי נמי מסוף ארבע שעות מדרבנן, אפשר דמצה נמי לא מיתסר אלא מהאי זימנא ואילך". תירוצו של הר"ן בא אפוא להסביר את שתי השיטות, ומדבריו עולה, שהוא נוטה לשיטה האוסרת מצה מזמן איסור אכילת חמץ, היינו מהשעה העשירית. זו גם סברתו של הרא"ש (פסחים פ"ג סי' ז'): "ונראה דדווקא מזמן איסור חמץ ואילך".
הרמב"ם כתב : "אסרו חכמים לאכול מצה בערב פסח כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב... כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה... ויהיו מצות חביבות עליו" (הל' חמץ ומצה פ"ו הל' י"ב), ולא פירט מאימתי נאסרה עלינו אכילת מצה, וכן אינו דן באיזו מצה מדובר. על עניין זה מעיר בעל המגיד משנה על אתר: "ומדברי רבינו נראה כל היום". דעה מעניינת הובאה בספר "ארחות חיים" (הל' חו"מ אות קי"ד). אם מצמידים את איסור אכילת מצה לאיסור מציאת חמץ בבית, יוצא לכאורה "שגם מליל י"ד אסור יהיה לאכול מצה". וכך כתב גם בעל ס' אוהל מועד (ר' חיים פלאג'י דרך ד נתיב י"ב): "יש מחמירים שלא לאכול מצה מתחילת הלילה כיוון שנתחייב לבדוק החמץ". אבל לדעת רוב הפוסקים המנהג הרווח הוא, שלא לאכול מצה כל היום כולו, שקודם לליל הסדר, היינו מעלות השחר של י"ד בניסן.
צמצום והרחבה
ממקורות ראשונים אלה אנו למדים, שאיסור אכילת מצה מוגבל רק לערב פסח בלבד, ויש המצמצמים את הזמן למספר שעות לפני התקדש חג. כל האמור הוא במצה שיוצאים בה בליל הסדר, אבל מנהג הספרדים לאכול מצה עשירה עד תחילת השעה העשירית של היום (מצה עשירה הינה כל דבר מאפה העשוי מקמח כשר לפסח, שלשוהו עם מי פירות , כגון יין, מיץ, אך ללא מים כלל) ולמנהג האשכנזים אין לאכול כלל מצה עשירה. אך לכולי עלמא, אחר שעה עשירית אסור לאכול מצה עשירה, כדי שיאכל מצה לתיאבון בערב.
יש מי שדייק מלשון התורה "בערב תאכלו מצות", מכאן שביום ערב פסח חל איסור אכילת מצה כדי שיתאווה למצת מצווה. לפי הרעיון של הרחקת אכילת מצה מבעוד יום, כדי לאוכלה בערב מתוך תאווה, העלו כמה פוסקים את הסברה גם לגבי מאכלים אחרים שאנו מצווים לאוכלם בליל הסדר. כך כתב בעל
"הלבושים": "ויש נוהגין שלא לאכול חזרת בע"פ כדי לאכול מרור לתאבון בלילה, ויש מחמירין שלא לאכול פירות בע"פ כדי לאכול חרוסת לתאבון... ואין לפרר מצה בע"פ מחשש שיאכל ממנה". על כך פסק: "אין זה מנהג כלל אלא חומרא יתירה", וכבר נהגו העם לאכול פירות ומיני תרגימא בערב פסח, אבל לא ימלא כרסו מהם.
כתבנו לעיל, שיש פוסקים מן הדורות הקודמים שביקשו להרחיק עוד יותר את איסור אכילת המצה, כדי לאכלה בשמחה בליל הסדר. ראש וראשון לפוסקים שהביא זמן הרחקה ארוך יותר מאכילת מצה הוא בעל "שירי כנסת הגדולה" בסי' תע"א (עמ' פ"ו,ב סי' ג'): "ויש נוהגין שלא לאכול מצה מראש חודש וכן הוא מנהג רבים מקושט' יע"א ולכן יש למעט באכילת מצה [מאותו זמן]", כדי לאכול מצה לתיאבון בליל התקדש חג. כך מובא גם במשנה ברורה תע"א סי"ק י"ב: "ויש נוהגים שלא לאכול מצה מראש חודש", אך לא הביא מקור לנוהג זה. על כך מעיר ר' חיים פלאג'י בספרו "לב חיים" ח"ב סי' פ"ח : "דזה שנוהגים איסור מראש חודש הוא ממידת חסידות ולא מדינא".
עדות מעניינת לענייננו מצאנו בספר "מעגל טוב", שהוא תיאור מסעו של החיד"א בקהילות ישראל באירופה. הוא מספר שבשנת תקל"ח שהה בהולנד בימי הפסח ושם, "בשבת הגדול אכלתי מצה בלתי (בלבד?) בלילה, וביום [מצה] עשירה". ואגב כך, מביע דברי ביקורת על בני הקהילה, "והייתי סר וזעף על שלא עלה בלב שום אדם לקרוא לי בליל הסדר" (ברלין תרפ"א עמ' 143), הרי שאכל מצה בליל י"ד בניסן ולא חשש כלל למנהגנו.
התייחסות מעמיקה בנידון דידן נמצאת בספר "איגרות משה" לגאון ר' משה פיינשטין זצ"ל (או"ח סי' קנ"ה): "...יש מקום למה שנהגו הרבה שאין אוכלים מצה מראש חודש ניסן... היה שייך בעצם לאסור עוד משלושים יום קודם הפסח לרבנן, ומשתי שבתות קודם לפסח לרשב"ג. אך לא רצו חכמים להטריח כל כך על הציבור, לכך שייך שיחידים יחמירו על עצמם גם משלושים...". מאידך יש שהחמירו במצות חמץ גמור, שראוי להימנע מלאוכלן קודם הפסח, משום חביבות המצווה, וכדי לא לטעות בין מצת חמץ למצת מצווה, ששוות במראה וטעם, ראוי להימנע מאכילת מצה חודש ימים קודם לחג. מעין זה כתב גם הגאון ר' צבי פסח פראנק בספר מקראי קודש (ח"ב סי' כ"ה): "מצות חמץ שלנו הרי אין בהם שום היכר בינם למצות שיוצאים בהם ידי חובה לא במראה ולא בטעם", ולכן ראוי להימנע מאכילת מצות משני הסוגים כחודש לפני ליל הסדר.
מצאנו נימוק נוסף להימנעות מאכילת מצה בערב פסח, והוא, שהמצה הוקשה לקרבן פסח, וכשם שקרבן פסח אסור באכילה בערב פסח רק בלילה, הוא הדין למצה.
תנא דמסייע למנהג שלא לאכול מצה שלושים יום קודם לפסח מצאנו בחוברת "קובץ שמע בני" (בני ברק תשמ"ח) ובה ליקוטי מנהגים של יהודי (אשכנז) דרום גרמניה. במנהגי פסח כתוב: "אין אוכלים מצה שלושים יום לפני פסח, דהיינו משושן פורים". הנהגה זו הובאה גם בספר "מקראי קודש הלכות ליל הסדר" מאת הרב משה הררי (ירושלים תשנ"ב): "כך קיבלתי ממשפחת חתני, שהם כעשרה דורות פיעה"ק ירושת"ו, אך ייתכן שנהגו כן כבר בארץ מוצאם גרמניה". על כך מביא המלקט את עדותו של הגר"א נבנצל שליט"א, "שכן נוהגים מיוצאי גרמניה, אך לא ראה מקור לכך", ונראים הדברים שמסורת אבותיהם בידיהם וממשיכים לקיימה ולהעבירה מדור לדור. אולם, מנהג זה שוודאי יש לו שורשים עתיקים, אינו עולה בקנה אחד עם מה שהובא בספר מנהגי וורמייזא (סי' ע"א), שם נאמר: "ערב שבת הגדול מסירין העירוב [העשוי ממצות] התלוי כל השנה... והשמש עושה עירובי חצרות... והשמש מחלקו כדי שיאכלו אותו". על מנהג זה מעיר מגיה הספר: "מכאן שלא הקפידו על המנהג המובא באחרונים שלא לאכול מצה מראש חודש", שהרי טקס החלפת העירוב נעשה בשבת הגדול, "דאם לא יאכלו המצה בשבת הגדול לא תזדמן להם כלל אכילת עירוב בשבת".
לחבב המצב על אוכליה
ראינו לעיל שחז"ל המשילו את האוכל מצה בערב פסח לארוס הבא על ארוסתו בבית חמיו. הפרשנים פלפלו בשאלה, מה ראו לדמות זה לזה? מפשט הדברים ברור שהכוונה היא הדרישה של התגברות על היצר והתאווה בשני המקרים, אך בוודאי שאפשר היה למצוא משל אחר. שאלה זו מעלה בעל ס' הרוקח (סי' ל"ב): "וכי מה עניין ארוסה בבית חמיו אצל מצה? אלא לומר לך, מה ארוסה אסור לבוא עליה בלא יו"ד [עשר] ברכות, אף מצה אסורה לאכול עד שיעשה י' ברכות" (ולא מנה מה הן י' הברכות). לעומת זאת, שאר הפרשנים מזכירים ז' ברכות או ט' ברכות , ואלו הן: כוס ראשונה מברך עליה ג' ברכות (יין, קידוש, זמן), אחריה בורא פרי האדמה על אכילת כרפס, כוס שנייה, ועל המצה ב' ברכות, המוציא ועל אכילת מצה. ומי שמונה ט' ברכות, מוסיף ברכת גאל ישראל ונטילת ידיים, וזהו הדמיון בין הארוסה שהופכת לאשת איש לאחר ז' ברכות, כך אכילת מצת מצווה באה לאחר ז' (או ט') ברכות.
נמצאנו למדים, שההרחקה ממצת מצווה של שעות אחדות או ליום אחד, התגלגלה להרחקה של שבועיים ואף לשלושים יום, וכל זה כדי לחבב את המצה על אוכליה, ואם יאכל מצה עד סמוך לליל הסדר, "מצת המצווה" שוב לא תהיה כחדשה בעיניו, ורק הפסקה בין מצת חולין למצת חיוב תיצור את החוויה של אכילתה לתיאבון ומתוך שמחה. נראה הדבר, שהנטייה בנפשו של האדם ספוג רגש דתי היא לדרוש מעצמו להחמיר על עצמו במגמה של הידור מצווה ודיוק קיומה ככל האפשר. ושמא הרחקה זו היא מעשה "חסידות" וחומרא בעלמא, ועל מנהג זה ניתן לומר דעביד כמר עביד, ודעביד כמר עביד.
(הצופה)
ריגלר כותב: ''ראש וראשון לפוסקים שהביא זמן הרחקה ארוך יותר מאכילת מצה הוא בעל ''שירי כנסת הגדולה'' בסי' תע''א (עמ' פ''ו,ב סי' ג'): ''ויש נוהגין שלא לאכול מצה מראש חודש וכן הוא מנהג רבים מקושט' יע''א...''.
מנהג זה היה קיים כבר באיטליה בימי-הביניים, אבל לא היה נפוץ בציבור הרחב, רק בין ''יראי-שמים'', ראה: ספר התדיר, לר' משה ב''ר יקותיאל איש רומי מן האדומים, בתוך: מ''י בלוי (מהדיר), שיטת הקדמונים, ניו-יורק תשנ''ב, עמ' רטו: ''...ומן המנחה ולמעלה אסור לאכול כל עיקר, כדי שיאכל מצה לתיאבון לערב. ויראי שמים נוהגים שלא לאכול מצה מטעם זה מראש חדש ניסן''.
http://www.haoros.com/Archive/index.asp?kovetz=898&cat=9&haoro=5
ידוע מנהג חב"ד שלא לאכול מצה שלשים יום לפני פסח ובאופן שאפילו מצות שאינם כשרים לפסח לא אוכלים.
בלקו"ש חי"א ע' 293 כותב הרבי לאחד שהי' לו קשיים בבריאות "ובימים אלו שמתחילים כבר את המצה מיכלא דאסוותא שלכן יש ליזהר מאכילת מצה ל' יום לפני הפסח הרי יומשך גם לו רפואה קרובה..."
“A person put some poisoned food in front of his neighbor’s animal,” Rabbi Dayan said. “The animal ate the food and died. The owner sued the neighbor for killing his animal. What do you say about this case?”
“I would say he’s liable,” said Mr. Wolf. “He poisoned the animal.”
“I’m not so sure,” objected Mr. Mann. “The neighbor didn’t actually kill the animal. Although he put out the poison, the animal chose to eat the food.”
“Animals don’t exactly have choice,” reasoned Mr. Wolf. “If they see food, they eat! Anyway, even if the neighbor didn’t directly kill the animal, he certainly brought about the animal’s death.”
“But is that enough to hold him liable?” argued Mr. Mann. He turned to Rabbi Dayan.“The Gemara (B.K. 47b; 56a) teaches that placing poison before an animal is considered grama,” answered Rabbi Dayan. “The animal did not have to eat the poisoned food. Therefore, the neighbor is not legally liable in beis din, but he is responsible b’dinei Shamayim. This means that he has a strong moral liability to pay, albeit not enforceable in beis din (Shach 386:23; 32:2).”
It struck us that it follows that if one poisons another human being by, say, placing cyanide in his tea, which the victim then drinks and dies, the poisoner is exempt from capitol punishment. It would seem that such a manner of murder falls into the category of the Rambam's ruling in Hilchos Rotze'ach u'Shemiras Nefesh 3:10:
Different rules apply, however, in the following instances: A person binds a colleague and leaves him to starve to death; he binds him and leaves him in a place that will ultimately cause him to be subjected to cold or heat, and these influences indeed come and kill the victim; he covers him with a barrel; he uncovers the roof of the building where he was staying; or he causes a snake to bite him. Needless to say, a distinction is made if a colleague dispatches a dog or a snake at a colleague. In all the above instances, the person is not executed. He is, nevertheless, considered to be a murderer, and "the One who seeks vengeance for bloodshed" will seek vengeance for the blood he shed.
(translation from http://www.chabad.org/library/article_cdo/aid/1088919/jewish/Rotzeach-uShmirat-Nefesh-Chapter-Three.htm)
Perhaps this was a davar pashut to everyone else, but for me, tonight, it was a mind-boggling revelation!
