HaMelech in the Megilla - stumbled on this this morning!

If someone wants to hav some fun, the can make something out of the phenomenon that the number of times that HaMelech appears in the Megilla is identical to the number of "missing years" in the discrepancy between our chronology and the prevailing secular chronology!

הנמשל של ה"מלך"


רמזים ודרשות מן מגילת אסתר
מאת משה צוריאל
אשר חנני האב הרחמן השי"ת
החונן לאדם דעת
והמלמד תורה לעמו ישראל
להבין כיצד "מלך" סתם במגילת אסתר
מדובר גם על הקב"ה

הרמב"ם כותב: "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם" (הל' מגילה פ"ב ה"יח). חז"ל (מגילה טז:) בססו זאת על פסוק "דברי שלום ואמת" עיין על כך מהר"ל (אור חדש, עמ' ריח-ריט). ונראה שיש במגילה זאת סודות עצומים.

חז"ל לימדונו כי כל מקום שנאמר במגילת אסתר המלה "המלך" הוא משמש גם קודש וגם חול (אסת"ר ג, י). ברור כי לא נעלם מן חז"ל שיש 166 מקומות במגילת אסתר שמופיעה המלה "מלך", ולא הכלילו את כללם אלא אם כן היה להם פתרון לכל אחד ואחד מהם! אמנם אין בידינו מה שחז"ל פירשו על כל אחד ואחד מהם. אבל כיון שהכלל נמסר לנו, רשות לנו לדרוש, והדבר ברור שעולמנו הוא רק צל מן העולם העליון, ומה שמתקיים בתחתון הוא רק בבואה מן המתרחש בספירות העליונות. ואדמו"ר ר' צדוק מלובלין כתב על כך רבות ("מחשבות חרוץ", דף ו: וכן "פרי צדיק", פרשת נח, פסקא ו'). וגם רבי משה דוד וואלי (רמד"ו, תלמיד חבר לרמח"ל) ביסס על כך פירושו לאסתר (הו"ל הרב יוסף ספינר בשנת תשמ"ט) כמו שכתב: "וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן" (אסתר ב, ד) היינו בעיני מלכו של עולם, לאיתאה עובדא לרעותיה, וכ"ש בעיני המלך התחתון, כי פלגי מים לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו" עכ"ל. וכן אנו רואים בפי' אדמו"ר רי"א קומרנא (הנקרא "כתם אופיר" ונדפס בסוף כרך שמות של "היכל הברכה"). וכן אנו רואים בספר "מחיר יין" שכתב הרמ"א, לדרוש את הנמשל שבמגילת אסתר.

והנה יש להבדיל בין הנמשל של הרמ"א לבין הנמשל של שאר המחברים. הבה ונדון במי מדובר? הנה מצאנו בנמשל של מגילת שיר השירים שחז"ל במדרש רבה הניחו שהנמשל של החתן והכלה הם הקב"ה ועם ישראל. "בנות ירושלים" המוזכרות בשיר השירים הן שאר אומות העולם, המתחרים באהבתה בעיני הדוד. וכן כתב רש"י בביאורו לשה"ש. אבל הרמב"ם (הל' תשובה, פ"י סוף ה"ג) סבור כי הנמשל של שיר השירים הוא האהבה בין נפש אדם (הכלה) לבין עלת כל העלות (החתן). ובעקבותיו הלך המלבי"ם בפירושו לשיר השירים.

כך לשון הרמב"ם: "וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתרה עזה מאד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאילו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד… והוא ששלמה אמר דרך משל 'כי חולת אהבה אני'. וכל שיר השירים משל הוא לענין זה" (הל' תשובה פ"י ה"ג).

"ומבשרי אחזה אלוה" (איוב יט, כו) מפרש ר"ח ויטאל שהאדם יתבונן במאורעות הגוף השפל וממנו יבין את הנמשל שבעולמות הרוחניים. מהאהבה התקיפה והנמרצת שיש בין האיש והאשה בזיווגם נוכל להקיש להבין את עוצמת האחדות והקשר שבין היהודי ורוחניותו. למרות חשש ההגשמה שבדבר (והרי זה אסור בהחלט!) חז"ל לא נרתעו מלהשתמש במשל זה. הנה לשון הזוהר (ח"ג דף קפ.) "'של נעלך מעל רגליך' (שמות ג, ה) אתמר דפקיד ליה על אתתא לאתפרשא מנה ולאזדווגא באתתא אחרא דנהירו קדישא עלאה ואיהי שכינא" עכ"ל. וכן אמרו עוד (זהר ח"א דף מט:) "דהא כל בר נש בעי לאשתכחא דכר ונוקבא בגין לאתקפא מהימנותא וכדין שכינתא לא אתפרשא מיניה לעלמין. ואי תימא מאן דנפיק לאורחא, דלא אשתכח דכר ונוקבא שכינתא אתפרשא מניה? תא חזי האי מאן דנפיק לארחא יסדר צלותא קמי קב"ה בגין לאמשכא עליה שכינתא דמריה עד לא יפוק לארחא בזמנא דאשתכח דכר ונוקבא… דכר ונוקבא במתא, דכר ונוקבא בחקלא". וכך אותו יום שהאדם נפטר לבית עולמו נחשב ל"יום הילולא" שהנוקבא והדוכרא מתאחדים (עיין זהר ח"ג דף רצו:). לפי הרמב"ם (מו"נ ח"ג פ"ח) הגוף נחשב חומר ונקבה, והנשמה היא צורה הוא זכר. גם במגילת אסתר מדובר על עליית החומר (האשה) להזדווג במלך (הצורה והזכר). וליכא מידי דלא רמיז באורייתא.

כן גם במגילת אסתר אלו ואלו דברי אלוהים חיים, שני המשלים הם נכונים וראויים. אפשר לפרש ענין המלך והמלכה כשיטת הרמב"ם שמדובר על נשמת האדם והיחס לבוראה, ואז "ושתי המלכה" היא סמל לכוחות הרע המפתים לאדם. וכך לשון מהר"ל ("אור חדש", לאסתר א, ט. עמ' צ"ב) "כי לכך היתה נקראת 'ושתי' ר"ל 'שתים' כי לא אחת היתה… שלא היתה האשה הזאת כמו אשה אחרת הנמשכת אחרי בעלה לגמרי… ומפני כך באה תקלה זאת על ושתי" עכ"ל. ויש לצרף לכאן דבריו ב"נתיבות עולם" ("עבודה", פ"יט) שכאשר קוראים "שמע ישראל" מבטלים את השניות שיש בעולם. וכמובן דבריו נושאים אופי גם של קשר בין עם ישראל לאלוהו, וגם לקשר שבין הנפש הפרטית לאלוהו. יש לבטל כל השפעות חיצוניות ולהתרכז רק ביחודו של עילת העילות. השם "ושתי" מסמל אלו המאמינים בשתי רשויות, לכן אמנם פרחה בה "צרעת המינות", כמו שרמז רמ"א בביאורו.

וכן אפשר לבאר בדרך נמשל שאסתר מסמלת "כנסת ישראל" השבויה בין אוה"ע, ולבסוף היא שולטת עליהם. "המלך" הוא הקב"ה אשר כל מערכות הטבע הן בידיו ית"ש והוא מוביל את כל המאורעות לתכלית הרצויה לפניו ית"ש.

בפירושנו בחוברת זאת נלך בעקבות גדולינו הנ"ל. נפרש לפעמים "מלך" הנאמר במגילה, כדי ללמוד לקח בענינים שבין כנסת ישראל לרבש"ע, ולפעמים נפרש כן בעניני הנפש הפרטית והיחס לקונה ית"ש.

*

#כיצד אפשר להלביש הסוד על הפשט? והרי לכאורה ה"מלך" שבסיפור אסתר הוא הדיוט ועושה כרצונו הפרטית?@

באופן פשוט נראה לבאר המאמר של חז"ל שכל "מלך" המוזכר במגילה מרמז על הקב"ה, כי כיון שהפסוק מכריז: "פלגי מים לב מלך ביד ה', על כל אשר יחפוץ יטנו" (משלי כא, א) ממילא אין שום בחירה חפשית יכולה לשנות מה שנגזר על הציבור. ה' מחליט מה הן מטרותיו ולכך הוא מכופף את רצונו של המלך ההדיוט (ואין בכך שום סתירה להרשעתו של המלך והענשתו, ככל דברי הרמב"ם בשמונה פרקים. כי המלך ההוא שיתף בכך את רצונו האישי). ולכן כל "מלך" הוא ממילא מוציא אל הפועל את רצונו של מלכו של עולם, לפי הנסיונות שה' בוחר, או כשכר ועונש לכלל הציבור. ע"ע על כך דברי המלבי"ם במשלי (כא, לא) שבעניני הכלל ההשגחה מבטלת את הבחירה. וכן כתב מהר"ל (גבורות ה', פרק ע"ב).

#כמה דברי סוד@
אמרו חז"ל: "לפיכך נקראו ראשונים 'סופרים' שהיו סופרים כל האותיות שבתורה" (קידושין ל.). לכן יש חשיבות לדעת כמה פעמים מוזכרת מלת "המלך" במגילת אסתר. יש להתפלא שהוא קס"ו פעמים (הפירוט מובא להלן) והוא גימטריא אחוריים דשם יהו"ה דס"ג. למדנו מהרמח"ל שענין ספירת חכמה (דומה לאבא) שם יש תכנון כללי לכל פרטי השתלשות עוה"ז, ובספירת בינה (דומה לאימא) שם הפירוט וההשגחה המיוחדת. האריז"ל ("שער הכוונות", שער פורים, וע"ע פי' רמד"ו לאסתר ב, ה "איש יהודי") לימד שגאולת פורים באה על ידי "יסוד אבא" שהוא בבחינת "מרדכי", שם המופיע במגילה 58 פעמים, כיון שח"ן הוא אחוריים דמילוי שם מ"ה (החשבון הוא ק"ל, בניכוי ע"ב שהוא אחוריים דשם הפשוט, והרי ח"ן) שהוא ההמשך מן החכמה בימין.

#נצחיות של עם ישראל@
הנמשל לכך הוא שהקב"ה עוד מקדמת-דנא גזר וקבע שיהא ישראל לעם לו (ראה על כך דברי רמב"ן לדברים לב, כו) ויחס מיוחד זה אי אפשר להתבטל, יהיה מה שיהיה. ואפילו אם יחטאו עד בלי די, גם אז אין בדעתו לכלותם (וכלשון רמב"ם באגרת תימן, דף כ"ו: "וכבר הבטיח לנו ה' יתעלה על ידי נביאיו שאנו לא נכלה ולא נכחד ולא נעדר מהיות אומה נעלה. וכשם שלא יתכן לתאר ביטול מציאותו יתעלה, כך לא יתכן להכחידנו ולכלותנו מן העולם…. וכן בשרנו (בשורה) והבטיחנו יתרומם שמו כי מן הנמנע לפניו יתעלה לשנוא את כללותינו, ואע"פ שמרדנו בו והמרינו מצותו…" והדברים נתבארו גם ע"י מהר"ל ("נצח ישראל" פרק י"א). וזהו יסוד המקיים בסיס העולם (העולם הוא "מלכות"). ובכן "מרדכי" הוא כינוי לאבא ("חכמה") אשר היא מחשבה קדומה, עוד לפני "בינה" (שם קס"ו פעמים "המלך" במגילה, כינוי להשפעת "בינה" (אימא). ולכן האריז"ל כותב שבאמירת "ויהי נועם" במוצאי שבתות, "נועם" הוא קס"ו הנ"ל. וכן "יושב בסתר עליון", "עליון" גם הוא קס"ו הנ"ל ("קהלת יעקב", ערך עליון). הרי שמספר סגולי זה מלמדנו רבות.

#אודות הכינוי "המלך אחשורוש"@
כמה פעמים כתוב במגילת אסתר הביטוי "המלך אחשורוש"? יש שבעה עשר, כחשבון "טוב". כי ידוע שבזמן שפלות של גלות, ה' מוסר אותנו לשלטון של "מטטרון" (ראה תיקו"ז תיקון כ"א, מהדורה עם פירוש הגר"א דף 98, ושליח בהאי אתר דא מטטרון, וד"ה אבל בשבת וכו' ,"יהל אור" לגר"א לבראשית כ"ח ע"א) הנקרא "מלך אביון" שבימות החול. ואעפ"כ יוצאת ממנו טובה גדולה, כדברי הזוהר (ח"ב קפד.) "ולית פולחנא דקב"ה אלא מגו חשוכא, ולית טובה אלא מגו בישא" וכדברי של"ה תחילת פרשת בלק.

#שמו של "המן"@
כבר הרוקח (בתחילת פירושו למגילה) מודיע ששמו של המן מופיע נ"ד פעמים במגילה. השם של המרשעת "ושתי" הוא בגימ' ז' פעמים "קב" ("קב חרובין" המוזכרים ב"מבוא שערים", ש"ג ח"ב סוף פ"יד, והם מן ז' מלכים דמיתו. והקב"ה אמר "דין הניין לי ודין לא הניין לי", כלומר יש לדחות את ושתי מפני אסתר שהיא כנס"י. ומה שגימ' "ושתי" הוא ב' יותר, אפשר לומר ע"פ הרוקח לבראשית עמ' טו, יט, שתים לא דק).

#שמה של "אסתר"@
שמה של אסתר מוזכר במגילת אסתר נ"ה פעמים. ושמו של "מרדכי" מופיע נ"ח פעמים (גימ' ח"ן), כי מי שהוא נקי במדת היסוד נושא חן בעיני כל רואיו (ראה בענין של יוסף בבראשית לט, ד. וכן פסוק כ"א). אמרו כי "המן" הוא רמז להסט"א (ולכן גימטריא שמו "מאדים"). ועשרה בניו הם י"ס דסט"א (כמ"ש אדמו"ר קומרנא). וענין "אסתר" הוא ענין "כנסת ישראל", הנרמזת בספירת "מלכות". שמה מופיע 55 פעמים גימטריא "הן" עם לבדד ישכן, וכידוע אין "הן" אלא לשון "אחת" (שבת לא:) כדכתיב "אחת היא יונתי" (וכמפורש בזוהר ח"ג דף צג:). היא הנמסרת לבעילת אוה"ע, כדברי ישעיה הנביא (כו, יג): "ה' אלוקינו בעלונו אדונים זולתך, לבד בך נזכיר שמך". וכך היא לשון ר' צדוק מלובלין: "וגם ענין לקיחת אסתר לאחשורוש הוא ודאי תוקף גלות השכינה, דאסתר רומזת לה שהוא כנסת ישראל, והאשה כבושה תחת בעלה כעבד לרבו שאין לה קנין בפני עצמה… ובודאי חטאי ישראל גרמו זה. ומכל מקום הרי זה היה סיבה לישועה גדולה וגם לבנין בית המקדש, שכל מגמת אחשורוש (היתה) לבטלו, כמשחז"ל (מגילה טו:) ע"פ 'עד חצי המלכות' ולא דבר החוצץ למלכות. וע"י דריוש בן אסתר נבנה. וזה עוד פגם יותר גדול להוליד בן שנשאר בין הגוים… (אבל) 'בכל צרתם, לו צר' שהוא תוקף גלות השכינה. והשליטה היתה לרע לו (עיין זהר ח"ג לז. שהוא לרעת הסט"א) כמו מה שנשא אסתר, דהגם שהיא כבושה תחת ידו, באמת אין אישות לעכו"ם ולא תפסי קידושין דידיה, ואין כאן קנין אישות. והיא אדרבה שלטה בו להרוג אוהבו מפניו, ולהיות אדרבה ישראל אז בתכלית הגדולה והכבוד שלא היה כן לפני שום מלך… ולא עוד שהולידה ממנו בן שמלך אחריו שאינו נקרא בנו, לבד בנה כי בן ישראלית מהגוי הוולד כשר ומתייחס אחריה ג"כ" ("רסיסי לילה", ס"ק נ"ב, דף 125).

*

והנני בעז"ה לבאר המשמעות שברמזי 166 פעמים שם כתוב "מלך" "המלך" "והמלך" "למלך" וכיו"ב.

(1-2) בהראותו את עושר כבוד מלכותו … ימים רבים שמונים ומאת יום. ובמלואת הימים האלה עשה המלך לכל העם… למגדול ועד קטן משתה שבעת ימים בחצר גנת ביתן המלך (א, ד-ה)

המשתה הזה תתקיים לעתיד לבוא לכל יהודי באשר הוא יהודי, כלשון ר' עקיבא: "והכל מתוקן לסעודה" (אבות, סוף פ"ג). וענין "שמונים ומאת יום" ביאר הגר"א: "וכן בעוה"ב כשבא לשם נותנים לו שמונים ומאת יום לדרוש ברבים התורה שלמד בעוה"ז, וכל הצדיקים שומעים לו ועי"ז יתהלל" (ביאורו למשלי לא, ל, וציין שם המציין ל"מגיד מישרים" למהר"י קארו). וביאר רמד"ו שסכום הימים מול ו' חדשים, ו"ק. ונ"ל שזהו "בשנת שלש למלכו" כי כידוע היו עקודים, נקודים, וברודים ומצב הבחירה החפשית ונסיונות האדם הם רק בשלישית שבהם.

"בחצר גינת ביתן" פרשו חז"ל (מגילה יב ע"א) הראוי לחצר לחצר, הראוי לגינה לגינה, הראוי לביתן לביתן". ונ"ל שהם נגד שלשה חלקי התורה: לומדי פשט הם בחצר (בחוץ). לומדי דרשות הם בגינה. לומדי רמז בביתן (כלשון רמד"ו: אותיות "נתיב"). ונ"ל כי לומדי סוד הם ממש עם המלך בחדרו שם, כלשון הרמב"ם בענין זה של חלופי מדרגות של חוצות העיר וחצר ופרוזדורים: "דרגת החכמים והם שונים (זה מזה) בשלמות. אבל מי שהעסיק מחשבתו אחר שלמותו באלהיות ונטה הכולו אל ה' יתרומם ויתהדר, ופינה (דעתו) מכל שזולתו ושם (ש' שמאלית) כל פעולות שכלו בחקירת הנמצאים כדי ללמוד מהם עליו, שידע הנהגתו אותם באיזה אופן אפשרית להיות, הרי אלו נמשלו במושב המלך (עצמו, כדכתיב)… 'ויהי שם עם ה' ' (שמות לד, כח)… לפי שנתחזק השכל עד שנתבטל כל כח גס שבגוף" (מו"נ פ"נא). וכך גם כתב "מקדש מלך" פי' לזוהר (ח"ג דף פ') שלומדי פשט הם בעשיה, ולומדי דרש הם ביצירה, ולומדי רמז הם בבריאה ("חצר גינת ביתן") ולומדי סוד הם באצילות, אצלו ית"ש ממש.

(3) ויין מלכות רב כיד המלך (א, ז). נ"ל מדובר כאן על "יינה של תורה". "הרחב פיך ואמלאהו" (תהלים פא, יא) אמרו חז"ל "ההוא בדברי תורה כתיב" ומפרש רש"י: "לשאול כל תאותך". כלומר, אין שום גבול למה שהאדם יכול להשיג, כי דברי תורה הם "מים שאין להם סוף" וכמו שאמרו בענין ר' יוחנן בן זכאי (ב"ב קלד. עיי"ש) וכמו שהמלך (השי"ת) אין לו סוף, כך אין לחכמתו סוף.

(4) והשתיה כדת אין אונס כי כן יסד המלך (א, ח). כלומר, יש בחירה חפשית. זהו שכתוב "שמח בחור בילדותך… ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט" (קהלת יא, ט) וחז"ל משלו משל על כך. לבא אצל חנוני ומזמין בשר וכל מיני מטעמים וכאשר בא לצאת תובעים ממנו חשבון ומלקים אותו אם אינו פורע (קוה"ר י"א, פסוק הנ"ל). וכן אמר ר' עקיבא: "הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים, החנות פתוחה והחנוני מקיף הפנקס פתוח והיד כותבת. וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה… ויש להם על מה שיסמוכו והדין דין אמת" (אבות, סוף ג'). כי כן יסד מלכו של עולם שכל הרוצה להתרחק, הרשות נתונה, "אין אונס". ובסוף: "בואו חשבון".

(5) ביום השביעי כטוב לב המלך ביין (א, י) חז"ל במסכת מגילה (יב:) פירשו "יום השביעי, שבת היה שישראל אוכלין ושותין ומתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות. אבל גוים שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות. וכן בסעודתו של אותו רשע, הללו אומרים מדיות נאות והללו אומרים פרסיות נאות…" עיי"ש. לכן מפרש רמד"ו כי ר"ת "כטוב לב המלך" הוא "כלה", לשון כליון חרוץ לאוה"ע (ועיין בזוהר ח"ג דף קצט: ובהערות "ניצוצי אורות" שחילק בין כ' דגושה לכ' רפויה). לכן נ"ל להוסיף שזו היא גם לשון "כלה" כלומר כנסת ישראל, הנעשות "כלה" ביום השביעי ("חמדת ימים" דף נג:). וכך יש לפרש מאמר חז"ל הנ"ל: כאשר בני ישראל עוסקים בשירות ותשבחות, בזאת יש כח בידם לבטל כוחם של אוה"ע העוסקים במסיבותיהם בדברי תיפלות. מעין זה אמרו במדרש (אסת"ר א, י) שכאשר בני ישראל דורכים גיתות בשבת, לכן אוה"ע עושים מרזחות. ומפרש מהר"ל: "מפני שלא היה להם שביתה ומנוחה לישראל כאשר לא היו שומרים השבת, היה השביתה והמנוחה לאומות לעשות סעודה ומשתה, ויש ללמוד שדבר זה היה הסיבה שעשה הסעודה" ("אור חדש", דף עט).

(6) להביא את ושתי המלכה לפני המלך (א, יא). בפי' "כתם אופיר" כתב שרצון ה' להמתיק קליפת נגה, כלומר אותם המוכשרים מאוה"ע להכלל בקדושה. והנה גם משה (בענין ערב רב) וגם שלמה (בענין אלף נשים) חשבו לתקן. אבל עדיין לא הגיעה העת ואכלוה פגה. וכתב שלכן "בכתר מלכות" בגימ' "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", כלומר זה רק יכול להיות בגמר התיקון כאשר כל העולם ומלואו יכירו שאפס זולתו ית"ש. ולפי כוונת הדרוש הזה, קליפת נגה "לא באה", כלומר לא נכנעה לפני מלכו של עולם. ולכן מגיע לה עונש.

אבל נראה שיש לרמוז כאן סוד יותר עמוק. ולפני זה נקדים מן דברי ר"י דילטאש ("אזהרה לנכנס לפרדס") הנדפסים בתחילת ח"א של ספר זוהר, שאין להגשים כלפי מעלה ח"ו. כל הביטוים הגופניים נאמרו רק כמשל רוחני, וכמו שהרחיב בזה בתחילת ספר של"ה ("עשרה מאמרות", סוף "בית נאמן").

המלך בקש מן ושתי לבוא אך ורק ב"כתר מלכות", כלומר ללא לבושים. מפרש "שערי אורה" (שער חמישי, בנדפס עמ' 103-104) "דע כי אע"פ שאנו אומרים ששמות הקודש ה' מתלבש בהם ומתכסה, יש לדבר ב' פנים. אם שם יהו"ה יתברך מתלבש בהם לבדו בהתרחקו מכנסת ישראל, זו היא הרעה והגלות והצרה הגדולה, שזו היא הסיבה בהפסיק הקליפות בין ישראל לאביהם שבשמים (הערה: עיין בזה דברי אדמו"ר קומרנא, "היכל הברכה", ויקרא, דף לא.). אבל אם שם יהו"ה יתברך בחר בישראל ובירושלים ויתיחד עם כנסת ישראל ואין זר אתם בית, וכל אותם שמות הקודש והכנויין חופפין סביבותיהם והשרים מבחוץ, ושם יהו"ה וכנסת ישראל בפנים. זו היא המעלה הגדולה והגבורה והתפארת. ובכל ענין תבין כי השי"ת מפשיט אותם הבגדים כדי להתאחד עם כנסת ישראל. אבל אינו מאבד אותם המלבושים מן העולם, שצורך גדול הם אותם המלבושים להשתמש בהם… לפי ששרי אומות העולם מתאחדים בהם, ושרי האומות צורך גדול הם לשימוש המרכבה, ולפיכך שמות הקודש אינם נמחקים" עכ"ל.

הרי מכאן שענין "מלבושים" הם שאר השמות והכינוים, והם בזמן שיש עדיין רע בעולם ולא זוכים לייחוד הגמור בשם יהו"ה. וזה מה שכתב הגר"א (תיקו"ז דף קי"ג. בנדפס, ד"ה אבל אינון דידעין) "לכוין כוונות וייחודים, אותן היודעים הכוונות על בוריין, כל שם היאך יוצא משם הוי"ה, דעליו הם מיוסדים כל השמות, דשמות הן בשכינה, והוי"ה בהקב"ה" עכ"ל. ובאמת ע"י ההסבר הנ"ל מובנים דברי תקו"ז, תיקון נ"ח) "ובההוא זימנא דאתפשטת מאליו לבושין, אחידת עם בעלה בקירוב בשרא". ובזה מובנת ההלכה "הוא בבגדו והיא בבגדה" המובא בשו"ע אבהע"ז סי' ע"ו סעיף י"ג. וכל מעשה אנוש הם רמז לסודות עליונים.

נחזור לעניננו. "ושתי המלכה" היא רמז לאוה"ע (שיש בהם "שניות", כדברי מהר"ל לעיל בהקדמתנו) וה' מבחין שאין בהם יכולת לבוא לפני המלך אלא אם כן ב"לבושים". בהיותנו בחו"ל אנו עובדים את ה' דרך הכינוים והמסתירים. ומסיים תיקוני זהר (סוף תיקון ס"ו) "לסלקא שכינתא לגביה במחשבתא חדא… ואתפשט מלבושיה למהוי עמה חד, הכי אצטריך לאפשטא מיניה כל מחשבין אחרנין בזמנא דמייחד לקוב"ה בכל יומא, שמע ישראל… ה' אחד" עכ"ל. והמלך ראה שאין באוה"ע מושג זה.

(7-8) ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים ויקצוף המלך מאד (א, יב). "מחיר יין" של רמ"א מפרש שלא די שחטאה בשבעה גופי עבירות, אלא פשתה בה צרעת המינות (וכדברי מהר"ל על מאמיני ב' רשויות). בזה מובן מדוע "ויקצוף המלך מאד". כי החוטאים בגופי עבירות נענשים ויש להם חלק לעולם הבא. אבל המכחישים את מציאותו של הקב"ה, להם אין תקנה, "ויקצוף המלך מאד".

(9-10) ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים … כי כן דבר המלך (א, יג). חז"ל (מגילה יב:) מלמדים שמדובר כאן בבני יששכר ("היודעים בינה לעתים"). ומוסיף רמד"ו שהקב"ה כאן העמיד אותם בנסיון של מתינות, כי אם היו מייעצים לו להרוג אותה, אח"כ בסור יינו ממנו יתבע את דמה מידם. ולכן טוב עשו שהשמיטו עצמם מלדון. ונ"ל כי גם טוב הדבר שבהיות ישראל בגלות בין האומות, לבל יתערבו בפוליטיקה הפנימית, כי לא יודעים מראש כיצד זה עלול להסתבך.

(11) והקרוב אליו… שבעת שרי מדי ופרס רואי פני המלך (א, יד). "כתם אופיר" מסביר שהם ז"ת דסט"א, אשר להם יש שלטון בעת הגלות. וזהו "רואי פני המלך".

(12-13) ויאמר ממוכן לפני המלך והשרים, לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה (א, טז). חז"ל גילו שזהו המן, המוכן לפורענות (מגילה יב:). האמת היא שגם כאשר אוה"ע כביכול דורשים כבוד בורא עולם על ידי ייסוד הדתות, לשונם סרוחה. כי עיקר כוונתו של ממוכן היא: "לא על המלך לבדו עוותה… כי על כל השרים ועל כל העמים" כי תסרבנה הנשים לשמוע בקול בעליהן, וכדי בזיון וקצף. כלומר כבוד עצמו הוא דרש, ולא עצם כבוד בורא העולם. כך אוה"ע מקיימים טכסי דתות למען ה"סדר הטוב" ויישוב המדינה, ולא כהתבטלות אמתית לפני המציאות היחידאית והמוחלטת.

(14) תאמרנה שרות פרס ומדי לכל שרי המלך (א, יח). שרי המלך, שהוא מלכו של עולם, הם חכמי התורה (שהם כמו שרים). ויש אשה פחותת הערך הנותנת כתף סוררת לדרישות הבעל, והיא כמו שרות פרס ומדי. (עיין להלן מספר 20). כלומר יסרבו לשמוע גם לתקנות וגזירות מדרבנן של "שרי המלך".

(15-16) אם על המלך טוב… ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה (א, יט). רמד"ו מגלה שהרשע הוא בעצמו המכין מקום להצלחתם של ישראל. (ממוכן ניבא ולא ידע מה ניבא, שהוא עצמו מכין מקום ל"טובה ממנה". כך הקב"ה מכין רטיה מן המכה עצמה. "וממכותיך ארפאך" (ירמיה ל, יז) וכמ"ש "חתם סופר" לסוכה (דף מא ע"ב) איך כורש בעצמו הכין בנין בית שני, וכן אחשורוש הוא שהפקיד את מרדכי על בית המן המשופע עושר, הכל למען ייסוד בית המקדש. הקב"ה מכין הכל לקראת השועה הסופית. "עת צרה היא ליעקב, וממנה ייושע" (ירמיה ל, ז), מתוך הצרה עצמה אנו ניוושע ("קול התור", פ"א).

(17) ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן, למגדול ועד קטן (א, כ). ה' אומר "הכרתי גוים נשמו פינותם החרבתי חוצותם… אמרתי אך תראי תקחי מוסר" (צפניה ג, ו-ז). כאשר נעשה "פתגם המלך" כלומר הקב"ה מביא עונש לעולם, כל האומות מקבלות מורא לכל הפחות בדרגא של "יראת העונש", אם אמנם אין ביכולתם לקבל "יראת הרוממות". וזהו אומרו "למגדול" (יראת הרוממות) ועד קטן ("יראת העונש"). והנשים כאן הן אומות העולם.

(18-19) וייטב הדבר בעיני המלך והשרים ויעש המלך כדבר ממוכן (א, כא). "השרים" כאן הם "בית דין של מעלה" ואין הקב"ה מביא פורענות לעולם עד שנמלך בהם (כמ"ש חז"ל במדרש ויק"ר כ"ד, על דברי איוב "וה' לקח").

(20) וישלח ספרים אל כל מדינות המלך… להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו (א, כב). רמד"ו מעיר שזה הוא כרוז ללא צורך, כיון שהקב"ה כבר הכריז בעת בריאת העולם "והוא ימשול בך" (בראשית ג, טז). אבל נ"ל כי כאן הודיע מלך כסיל מה גודל אוולתו, כי דרישתו "ומדבר כלשון עמו" הוא דבר סטראי וקל-ערך. הרי העיקר הוא בעניני מדות וחכמה, ולא באיזו שפה הם מדברים. ולכן כאן ששלח לכל "מדינות המלך" מלכו של עולם, שציוה "אין לך אשה כשרה אלא מי שעושה רצון בעלה"! וכאן אוה"ע הסיטו את הדברים לדבר שהוא פחות-ערך כמו באיזו שפה ידברו.

(21-22) ויאמרו נערי המלך משרתיו יבקשו למלך… טובות מראה (ב, ב). הסט"א טוענת שיש גם בין אוה"ע אומות שהן "יפות מראה", כלומר בעלי מדות טובות ובעלי התנהגות דתית. אבל האמת היא שאין לדון בזה לפי החיצוניות, אלא לפי הערך הפנימי. ולכן "אסתר" (לשון הסתרה) זכתה ל"חן" (ב, טו). ע"פ פירוש המלבי"ם ענין "חן" הוא יופי פנימי, שקשה לו לבן אדם לזהות משום מה מצא חן. כך יש לישראל יופי פנימי, אע"פ שאפשר לאומות אחרות לסבור ולטעון שהן טובות ממנה או הגונות ממנה.

(23-24) ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו… אל יד הגא סריס המלך (ב, ג). חז"ל דימו מתן תורה למעמד החופה בין ה' וישראל (תענית כו:). והרי גם מלאכים קטרגו אז (שבת פח:) וגם מזלות של אוה"ע (ע"ז ב:) מדוע ה' מנע מהם את הטוב. ולכן לפני מתן תורה ה' הופיע בהר פארן וכן בשעיר להציע גם להם עול תורה. גם כאן במגילה היתה צריכה להיות ניתנת האפשרות לכל נערות אוה"ע בכל פינות תבל (להצטרף למחנה הקב"ה), כדי שבחירתה של אסתר תהיה מתוך ההשוואה וההוכחה ע"פ הנסיון שבאמת אין כדוגמתה. ובאמת כך היה במקצת "ורבים מעמי הארץ מתייהדים" (אסתר ח, יז, עיין דברי רמ"ד וואלי). אבל גם לעת הזאת הכזיבו אוה"ע.

(25-26) והנערה אשר תיטב בעיני המלך… וייטב הדבר בעיני המלך (ב, ד). מפרש רמד"ו כי כל מעשיהם של מלכי עוה"ז מנוהלים ע"י ההשגחה העליונה, כדי להביא לבסוף להמטרה הסופית הרצויה להשי"ת. לכן "פלגי מים לב מלך ביד ה', על כל אשר יחפוץ יטנו" (משלי כא, א, עיי"ש המלבי"ם כא, לא).

(27-28) ויהי בהשמע דבר המלך ודתו… ותלקח אסתר אל בית המלך (ב, ח). כיון שמדובר כאן במלכו של עולם, פשיטא שכנסת ישראל לא הלכה בעצמה כי (מפני ענוותנותה) ראתה את עצמה בלתי ראויה לקבל התורה המפוארה. ובאמת חז"ל אמרו "כפה עליהם הר כגיגית" (שבת פח.) וכבר מהר"ל (תחילת הקדמת "אור חדש", דף מו) מסביר מדוע חייב להיות מתן תורה בכפיה דוקא. וזהו "ותלקח" ולא שהלכה מעצמה.

(29) ואת שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך (ב, ט) הם ז"ת דבריאה (עליהן מל' דאצילות מולכת), כמו ז' רצועות של תפילין.

(30-31) ובזה הנערה באה אל המלך את כל אשר תאמר ינתן לה לבוא עמה עד בית המלך (ב, יג). כידוע אנו כעת בעוה"ז בפרוזדור, ורק אחרי מותנו אנו באים לבית המלך. עוה"ז נקרא "בית הנשים" (מדור של שאר האומות, הנמשלות בשיר השירים ל"בנות ירושלים" המתגרות בשולמית, כנסת ישראל). "את כל אשר תאמר" כל מה שהאדם מכין רוחניות ע"י ביטוי שפתיים בלימודו בתורה, הוא מקבל שכר עבור זאת בעולם הנצח, כאילו עשה אותם הלימודים בפועל (ספר השל"ה, תחילת הספר, י' מאמרות, מאמר ששי) כל אלו עולים עם הנשמה בבואה ל"בית המלך".

אבל מחמת העונות צריכה הנשמה "למלאות ימי מרוקיהן" (ב, יב) כלומר מירוק העונות. והם "ששה חדשים בשמן המר" (אלו ו' חדשי חורף, נגד גיהנם של שלג, כמבואר בזוהר ח"א דף סח:) "וששה חדשים בבשמים" (ו' חדשי קיץ, שם). "את כל אשר תאמר ינתן לה", אלו התיקונים שהאדם הכין בתורתו ובתפילותיו. "בערב היא באה" (זה יום המות) "ובבקר היא שבה" (חוזרת לעוה"ז בסוד הגלגול) "אל בית הנשים שני" (עוה"ז דרגא דנשים, ולא של המלך).

(32-34) אל יד שעשגז סריס המלך… לא תבוא עוד אל המלך כי אם חפץ בה המלך ונקראה בשם (ב, יד). שעשגז כאן הוא כינוי למטטרון, השר הממונה על מלאכי מעלה ושבעים אומות (יבמות טז: חולין ס.) והוא הנקרא "עבד" (זהר ח"א קכו: ח"ג פב:) והוא השולט בגלות (זהר ח"ג דף רטו.). אבל "מחיר יין" (רמ"א) מבאר הענין שהנפש נמסרת לדומה, מלאך הממונה על בית הקברות, ומופקדת שם עד יקרא לה המלך להתגלגל שנית בעולם הזה "ונקראה בשם". והוא מפרש רמזי השם "שעשגז". ונ"ל להוסיף על דבריו כי מדובר בההכנה לחיי נצח שהם החיים האמתיים "שעשגז" בגימטריא י' פעם "חיים". כלומר ההפקדה בבית הקברות היא ההעדר הקודם להויה, ושוב האדם חוזר לחיות. כן שם "הגי" בגימטריא "חי", כי כך כינוי המקום ההוא "בית החיים" כי היא ההכנה לחיים האמתיים. נחזור לעניננו, גם הגלות שלנו נמשלת לבית הקברות (עיין דברי הגר"א, בליקוטים שבסוף ספרא דצניעותא, דף לח. בנדפס) וכך מבואר ביחזקאל פרק ל"ז. כל הפלגשים (אומות העולם) נמסרים שם, אבל מכולן רק אחת ויחידה היא אסתר (הרומזת לשכינת עוזו הנמצאת בכלל ישראל) היא הראויה למלוך!

(35-36) ובהגיע תר אסתר… לבוא אל המלך לא בקשה דבר כי אם את אשר יאמר הגי סריס המלך (ב, טו). כאשר עם ישראל בא לפני ה' ביום הדין, איננה תולה במעשיה, אלא היא מתחננת למען "רחמים פשוטים", ללא שתטעון שיש לה זכויות.

(39) ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים (ב, יז) כלומר כנס"י אהובה יותר מכל האומות; בין "הנשים" אלו הבעולות, כלומר בעלי דתות של אלהים אחרים, ובין "הבתולות" אלו שאין להם דת נכריה בכלל ולא נטמאו בהבלי האלילים.

(40-41) ויעש המלך משתה גדול… ויתן משאת כיד המלך (ב, יח). מדובר בסעודת לויתן שתהיה בסוף הימים, ואז יחלק המלך פרס טוב לאלו שהם נאמנים לו.

(42) ובהקבץ בתולות שנית ומרדכי יושב בשער המלך (ב, יט). "מרדכי" המסמל צדיקים, הוא היושב "בשער המלך" כלומר עוה"ז, כי מקומו של המלך הוא עולם הרוחני. לכן הצדיק מחנך את עצמו כי עוה"ז הוא רק "פרוזדור" (אבות, ד) לפני עולם האמת.

(43) בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך, קצף בגתן ותרש (ב, כא) אלו הם המסיתים והמדיחים הנמצאים בכל דור ודור. והנה "בגתן" בגימ' "דתן" עה"כ. "אבירם" כאשר ם' סופית היא שש מאות, ועוד בצירוף שם "אלהים" (אחרים) בגימ' "תרש". והם מורדים נגד הסדר הציבורי אפילו נגד "המלך אחשורוש" שהוא מטטרון. עיין להלן (102).

(44) ויודע הדבר למרדכי… ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי (ב, כב). כנסת ישראל מתנגדת למהפיכות נגד השלטון באמצעי כח ומרד, כי כך התורה מחנכת אותנו "ועם שונים אל תתערב" (רבנו בחיי, כד הקמח, תחילת ערך: שבועה. וכ"כ מהר"ל, אור חדש, דף קכג) ולכן כנס"י פונה אל מלך העולם לשמור על הסדר, כי העדר הסדר (אנרכיה) מביא לתוצאות שהן גרועות אף מן המלך שהוא רע.

(45) ויכתב בספר דברי הימים לפני המלך (ב, כג). גם אם אין האדם נשכר על מעשיו מיד, אבל ברבות הימים ואפילו ימים רבים יעברו, יקבל שכרו.

(46-48) וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך (ג, ב). הקב"ה צוה לנו לא להתגרות ברשעים (מגילה ו:) ולכן כביכול צריכים להשתחוות לו.

(49-51) ויאמרו עבדי המלך אשר בשער המלך למרדכי מדוע אתה עובר את מצות המלך? (ג, ג). והם לא ידעו כי "צדיק גמור" בלבד הוא היכול להתגרות ברשעים (מגילה ו:).

(52-53) ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם (ג, ח). הקטרוג של סט"א טוען שהיהודים לא שומרים חוקי התורה, ולמלך אין שוה, יש לקיים הדין והאמת ולא לנהוג איפה ואיפה, כטענתו "הללו עע"ז והללו עע"ז". מפני מה אלו נטבעים ואלו ניצולים? (זהר ח"ב דף קע:) וכך הסבירו פסוק זה במגילה (יג:)

(54-55) אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפי ככרי זהב… להביא אל גנזי המלך (ג, ט) מפרש "כתם אופיר" שהסט"א סבור שהוא ימלא מקומם של י' ספירות דקדושה ע"י קומת הטומאה שלו שגם היא י'.

(56) ויסר המלך את טבעתו (ג, י) הקב"ה מסר את ההנהגה אל "טבעת" שהוא ענין הטבע (שם אלקים). כך הסביר "כתם אופיר". עיין להלן מספר (151).

(57) ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך (ג, יא). הקב"ה דוחה הצעת הסט"א למלא מקום הקדושה ע"י י"ס דטומאה. אבל בכל זאת מוסר את העם בידם כמו שמסר את איוב בידי השטן, אלא שמזהיר "אף את נפשו שמור", כלומר לאבד "עד ולא עד בכלל".

(58-60) ויקראו סופרי המלך… ויכתב ככל אשר צוה המן אל אחשדרפני המלך… ונחתם בטבעת המלך (ג, יב). הכתיבה ע"י המן, אבל אם ה' לא יחתום אין יכולת להמן לעשות שום דבר. ובזה נחמתנו כי לבסוף ה' יבטל גם את החתימה, כי לא נחתם בדם כי אם בחותם של טיט ("מדרש אסתר", "אוצר המדרשים" לר"ד אייזנשטין, ח"א דף 58 טור ימני).

(61) ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך (ג, יג) כלומר לכל קכ"ז שהם אחורי שם אדנ"י (עיין גר"א בתחילת ביאורו למסכת ברכות, פסקא ה').

(62-63) הרצים יצאו דחופים בדבר המלך… והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה (ג, טו). העיר נבוכה הא כיצד ה' למראית עין כאילו משתף פעולה עם הקליפות. אבל לא ידעו כי "יושב בשמים ישחק, אדנ"י ילעג למו" (תהלים ב, ד). הוא רק נראה כמסכים, ובעצם הוא מכין שוחה עמוקה להפיל בה סט"א.

(64-65) ויבוא עד לפני שער המלך כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק (ד, ב). ידוע כי "עז וחדוה במקומו" (דהי"א טז, כז) והאריכו בזה בחגיגה (ה:). וכן בזוהר (ח"ב דף קפד:) הרחיקו את העצבות. "ועלמא עילאה לא יהיב ליה אלא כגוונא דאיהו קיימא. אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא כדין הכי נהרין ליה מעילא. ואי איהו קיימא בעציבו, יהבין ליה דינא בקבליה. כגוונא דא 'עבדו את ה' בשמחה' (תהלים ק, ב) חדוה דבר נש משיך לגביה חדוה אחרא עלאה". ולכן אסור לבוא "בשער המלך" העליון בלבוש שק.

(66) ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד, שק ואפר יוצע לרבים (ד, ג). הגר"א (בתחילת ביאורו לאגדות מסכת ברכות) ביאר כי קכ"ז מדינות של אסתר הן נגד גימטריא קכ"ו אחוריים דשם אדנ"י (א' אד' אדנ' אדני) כלומר השפעת מדת הדין לעלמין דבריאה, יצירה, עשיה. ולכן שרש תיבת "מדינה" הוא "דין". אבל כל זאת היא כדי לעורר אותם לתשובה ולתקן את מעשיהם. זאת "ירידה לצורך עליה". ולכן "תשובה" בנוטריקון "תיקון שק ואפר בכי והספד" (כן כתב "ראשית חכמה").

(67) ותקרא אסתר להתך מסריסי המלך (ד, ה). חז"ל (מגילה טו.) גילו כי "התך" הוא דניאל. ולמה יש למלך (הקב"ה) "סריסים"? הם שנתקיימה על ידיהם דבר ה' לחזקיה (מל"ב כ, יח) "והיו סריסים בהיכל מלך בבל" ופירשו חז"ל (סנהדרין צג:) שנסתרסה ע"ז בימיהם. אבל י"א שם סריסים כפשוטו. וכיון שאמרו שם חז"ל: "שהיו אונסין עצמן מן השחוק ומן השיחה ומן השינה ומעמידין על עצמן בשעה שנצרכין לנקביהם מפני אימת מלכות". (יש לחקור מניין היה להם כח לכך? אלא הם ידעו כי על מלך מברכים "אשר נתן מכבודו לבשר ודם", כלומר זהו ניצוץ ממורא מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר מדת מלכותו משפעת על המלך, ואם לא מורא שלהם מהקב"ה לא יכלו להתנהג כך. אבל מהר"י עמדין (בגליונו לגמרא ההיא) כותב שהפסוק מתפרש גם כפשוטו וגם כמדרשו, ושניהם נתקיימו. כיצד נתסרסו ובלי שיש בגופם חבלה: "שהעמידו על עצמם בשעה שנצרכו לנקביהם, וכמה סבי אתעקרו מפרקיה דרב הונא (יבמות סד:) עכ"ל. והכל מפני מורא שכינה.

(68) ויצא התך אל מרדכי… אשר לפני שער המלך (ד, ו). עיין הביאור למספר (42) (ב, יט).

(69) ויגד לו מרדכי… אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודים לאבדם (ד, ז). כלומר שאוה"ע מתיימרים לומר לפני ה' שהם העובדים אותו. כביכול כאילו בעת שהיהודים "ישנים מן המצוות", כאילו אוה"ע הם המביאים פולחן לגנזי מלכו של עולם.

(70) לבוא אל המלך להתחנן לו (ד, ח). כאשר האדם מתפלל ומתחנן, הוא ממליך את המלך. כדברי הזוהר (ח"א דף רלד:) "סדורא דשבחא דמאריה, וכל אינון מלין דבעאן קמי מאריה, קיומא יהיב ליה למאריה דאחזי דביה תליא כולא ולא באתר אחרא". כאשר האדם עומד בתפילת לחש, הוא מול עולם האצילות (כמ"ש אריז"ל, "שער הכוונות") ואין שם לא מלאך ולא שרף, אלא יחוד גמור. וזהו "לבוא אל המלך".

(71-75) עבדי המלך ועם מדינות המלך… אשר יבוא אל המלך… לבד אשר יושיט לו המלך… ואני לא נקראתי לבוא אל המלך (ד, יא). כבר חז"ל (תענית ח.) חילקו בין תפילה ביחידות ותפילה בציבור ואמרו שהמתפלל ביחידות "אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו". ופירש "תורה תמימה" (איכה ג' ס"ק ס"ג) "שמתפלל בלב שלם עד שנכון למסור נפשו על קדושת השם" עכ"ל. אסתר היתה ענוה ביותר ופקפקה אם יש לה דרגא זו. כלומר, ענתה למרדכי שהיא תתפלל ל"מלך מלכי המלכים" אבל היתה בספק אם תפילתה תשיג התוצאות הדרושות, כיון שלא היתה תפילה בציבור. וענה לה מרדכי שעליה למסור נפש עבור כלל ישראל ולבוא לפני אחשורוש בלי הזמנה, ודוקא בזה תתקבל תפילתה. (ע"י פירושנו זה מוסב "המלך" על מלך תחתון וגם "להבדיל" על המלך העליון).

(76) להמלט בית המלך (ד, יג). ענה לה מרדכי שלא יהא בליבה יצה"ר סמוי המטעה אותה לחשוב שמפני צדקותה או סיבלה וסיגופיה כשבויה כל השנים היא לא תמות יחד עם שאר היהודים על עוונם שנהנו מסעודת הגוי (ובזה תימלט "בית המלך" מלכו של עולם). כי בעת שבאה פורענות כללית לדור: "כי מפני הרעה נאסף הצדיק" (ישעיה נז, א) אדרבה, הצדיק מת עוד לפני כל שאר בני הדור!

(77) ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת (ד, טז). האריכו בזה חז"ל (סנהדרין עד:) כיצד היה מותר לה ללכת ברצונה אל המלך, והיא בכך גרמה לעצמה מכשול! ולכן אמרה אח"כ "כאשר אבדתי, אבדתי" (שנאסרה על בעלה, כמ"ש במגילה טו.). אבל בנידוננו יש עוד שאלה חמורה נוספת. כיצד מותר לה להסתכן כדי להציל אחרים (וכבר כתב על כך "משך חכמה", פ' שמות, על פסוק "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". הוא כותב שאסור לו לאדם להסתכן למען אחרים) וכאן שהמלך ואחרים לא ידעו כלל שהיא יהודיה (כי חשבו כולם שמרדכי גידל אותה כיתומה "אסופית", ואין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה) היא עצמה לא היתה בשום סכנה. ולכן כאן היא עברה על "דבר המלך" (גדרי ההלכה) שלא כדת. אלא מרדכי ובית דינו גזרו עליה "למיגדר מילתא" כדי להציל את כלל ישראל.

(78-80) ותלבש אסתר מלכות ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית נכח בית המלך והמלך יושב על כסא מלכותו (ה, א). עיין דברינו להלן* בנספח בענין "אסתר המלכה", כי כאן נעמדה בתפילה, כמו נחמיה (ב, ה) רש"י שם). וטעם הצלחתה של אסתר כי היא קיימה "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח) וזהו "נכח בית המלך" והיא הרגישה היטב את "נוכחותו". ולכן ההשגחה העליונה הצילה אותה (עיין רמב"ם, מו"נ ח"ג פ"נא בסופו).
*כך כתבנו שם: הרמז שהיתה מתפללת היא בפסוק "ותאמר אסתר אל המלך, אם על המלך טוב יבוא המלך והמן היום" (ה, ד) ופירש "מנות הלוי" (ר' שלמה אלקבץ) לפסוק זה כי זה כמו שכתוב אצל נחמיה (ב, ה) "ואומר למלך אם על המלך טוב". וכתב רש"י בשם חז"ל כי אמנם דיבר למלך בשר ודם, אבל כוונותיו היו למלך עליון להקב"ה; כן גם אצל אסתר, דבריה היו מוסבים באמת כתפילה להקב"ה. ו"מנות הלוי" (שם) וכן האריז"ל ("פרי עץ חיים", עניני פורים) הביאו סימוכין לזה כי ר"ת "יבוא המלך והמן היום" הוא ר"ת יהו"ה, אשר בזה היו מחשבותיה מרוכזות. עד כאן ההערה.


(81-82) ויהי כראות המלך את אסתר… ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט (ה, ב). יש לשאול מה זה חשוב שצריכים לציין שהשרביט עשוי מזהב? ועוד, עד כאן לא מוזכר שיש אפשרות הצלה ע"י נגיעה בראש השרביט? ועוד למה רק בראש השרביט, ולא בגוף השרביט?

אלא ידוע כי "כסף" מסמל מדת הרחמים, ו"זהב" הוא מדת הדין (זהר ח"ב עמ' כד. וכן קמז.). אבל הזהב גבוה מן הכסף, כי הוא מן "בינה" (ח"ב קמח.) והם "דינים קדושים" שלא באו לחסל או לכלות, כי אם לצרף ולטהר (רמח"ל, "דרך השם", ח"ב פ"ב ס"ק ה', וכן פ"ג ס"ק ה'; וכן מהר"ל, "נתיבות עולם", יסורין, פ"א). כאשר המלך מלכו של עולם מושיט "שרביט הזהב" הוא מקנה "מתנות טובות, ואין נקנין אלא ע"י יסורין" (ברכות דף ה.). וכאשר האדם הצדיק מבין יפה מה תועלת היסורין ומשום מה הם צרכו של עולם, זה נקרא שנגע "בראש" הדבר, בשורש וסיבת הדבר. הנגיעה מצדו מורה על קבלה שבלב ורצון "לקבל יסורים באהבה". אבל יש לדעת שאין אלו "יסורי כליה" אלא "יסורי החייאה וקיום". ודלא כיסורי אוה"ע (רמח"ל, שם פ"ב ס"ק ג').

(83) ויאמר לה המלך מה לך… עד חצי המלכות וינתן לך (ה, ג). אמרו על כך חז"ל (מגילה טו:) שהזהיר אותה שלא תבקש דבר החוצץ למלכת, ומאי ניהו? בנין בית המקדש". ויפה ביאר מהר"ל ("אור חדש", דף קס"ג) "כי אין הנתינה רק דבר שאין מגיע אל עיקר המלכות, ובית המקדש הוא עיקר המלכות. וכאשר יבנה ביהמ"ק דבר זה הוא ביטול מלכות אחשורוש, שהרי כל הסעודה שעשה אחשורוש לא עשה רק כאשר אמר כי לא יהיו נגאלים ישראל עוד" עכ"ל.

אבל גם כלפי מלך מלכי המלכים הדברים אמורים. על הפסוק (שיה"ש ב, ז) "השבעתי אתכם… אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" כתב הגר"א (בביאורו לתיקוני זהר, תחילת תי' כ"ו, ד"ה ובמה כו' בימינא) "מושבעין שלא יצאו (מהגלות) מאליהם לבנות בית המקדש". כלומר הגר"א מבין בדברי תיקו"ז שהאיסור המוזכר בכתובות (קיא.) לא לדחוק את הקץ הוא לעורר את האהבה בין ה' וישראל לפני שמקבלים סימן מן שמים. ואמנם הגר"א מסכים שיש מצוה לעלות לא"י, ואף להקריב קרבנות (כמו שמבואר ב"כפתור ופרח" לר"א הפרחי, תחילת פרק ששי, בשם בעלי התוספות. וכן משמע בשו"ת חתם סופר, יו"ד סי' רל"ו) אבל לא להקים מקדש והיכל, עד נקבל סימן. לא לעורר את האהבה לפני הזמן. ולכן אף כאן "המלך" (הקב"ה) מזהיר את אסתר לא לבקש על "בנין בית המקדש".

ואם תאמר, מניין ידע עזרא שהגיע זמן מן שמים לבנות את בית המקדש? התשובה מפורש בפסוק "ובשנת אחת לכורש מלך פרס… העיר ה' את רוח כורש מלך פרס ויעבר קול בכל מלכותו… כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה" (עזרא א, א-ב). כלומר, כאשר הגוים בעצמם שולחים לנו לבנותו (כי כך נצנצה בדעתם) מותר לנו ללכת ולבנותו. ואפשר שיש סימנים אחרים חוץ מזה.

(84-85) אם על המלך טוב יבוא המלך והמן היום (ה, ד). כאן האריז"ל ("פרי עץ חיים", עניני פורים) מלמדנו שמדובר כאן גם כן על מלכו של עולם, כי ארבע תיבות אחרונות, ראשי תיבות שלהן "יהו"ה". ומפרש ר' צדוק שגם בתוך גיא הרע הקב"ה משפיע ומכוון את מהלכי ההיסטוריה. כלומר גם מעללי "המן" מנוהלים ע"י ההשגחה העליונה.

(86-87) ויאמר המלך מהרו את המן… ויבוא המלך והמן אל המשתה (ה, ה). ברור הדבר ש"המן" מסמל את התכונות הרעות. והנה הגר"ח ולוז'ין ("רוח חיים" על אבות, תחילת פרק ג') כתב "כי אי אפשר לבוא למדריגת לשמה אם לא שיהיה תחילה שלא לשמה… ור"ל שבעת לימודו לא לשמה יהיה במחשבתו שהוא כדי שיבוא (אח"כ) אל הלשמה". והאריך בזה בפירושו לפרק א' "נגד שמא". ואדמו"ר ר' צדוק ("פרי צדיק", ח"ג דף 183, ל"ג בעומר, סוף פסקא ו') הביא כל זאת בשם הבעש"ט. וכך לשונו של "כתם אופיר" (אדמו"ר קומרנא) לפסוקנו: "חלבנה שריחה רע, שאי אפשר לעשות שום מצוה בהתחלה שלא יהיה מעורב בה איזה ענין גופני כמו שאמר מרן ריב"ש (הבעש"ט)… שבהכרח ליתן חלק בו ליצה"ר והוא בחינת חלבנה שריחה רע, ו"המן" מספר "חלבנה" וזהו "מהרו את המן, כדי לעשות אח"כ את דבר אסתר בשלימות" עכ"ל.

(88) ויאמר המלך לאסתר… עד חצי המלכות ותיעש (ה, ו). כבר אמרו חז"ל (מגילה טו:) שהזהיר אותה לא לבקש דבר החוצץ למלכות, כלומר לא לבקש על בנין בית המקדש. והדבר תואם את מאמרם (כתובות קיא.) "לא לדחוק את הקץ". וכך לשון הגר"א (לתיקוני זהר, דף ע"ט ד"ה ובמה בימינא) "שמושבעין שלא יצאו מאליהם לבנות בית המקדש". משמע שמותר לעלות מהגולה לא"י, אבל לא לשם הקמת ביהמ"ק. (אמנם קרבן ציבור על המזבח, לכאורה מותר ומצוה). יש להקב"ה סיבות סודיות לטעם אריכות ממשלתם של ארבעת המלכיות, כמו שנגזרה ממשלתם עוד בטרם בריאת שמים וארץ (עיין תחילת ב"ר, "והארץ היתה תוהו ובוהו" וכו' שהם רמזים על ארבעת המלכיות העתידות למשול. והם סוד "שבירת הכלים" בתחילת הבריאה, ההעדר הראוי להיות לפני כל הויה.)

(89-92) אם מצאתי חן בעיני המלך ואם על המלך טוב… יבוא המלך והמן אל המשתה אשר אעשה להם ומחר אעשה כדבר המלך (ה, ח). כתב "כתם אופיר": "ותען לאחשורוש, ותאמר במחשבה ורצון אל מלך עליון (הקב"ה) שמאתו היתה שואלת… כי זה עצמו היתה התפלה".

(93) וכראות המן את מרדכי בשער המלך ולא קם ולא זע ממנו (ה, ט). מי שהוא צדיק אמתי מקיים תמיד דברי דוד "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח) והא כיצד יכבד למי שהוא מהמורדים בה'? מרדכי רואה את עצמו תמיד עומד בנוכחותו של "שער המלך", מלכו של עולם, כמבואר ב"חובות הלבבות" (שער אהבת ה', פ"ו). ולכן לא די שלא קם, אלא גם "הידור בעלמא" שייראה כאילו מתאמץ לקום (כדברי רש"י לקידושין לב: "לנוע מעט כאילו רוצה לעמוד מפניו") גם זה לא עשה ("לא זע").

(94-95) ואת אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך (ה, יא). ידוע כי דרכו של הקב"ה היא "משגיא לגוים ויאבדם" (איוב יב, כג) כי "כל המיצר לישראל נעשה ראש" (גיטין נו:) וביאר זאת מהר"ל ("נצח ישראל", סוף פרק חמישי). נוסף על דבריו יש לבאר כדי שהנתיצה של הרע תהיה מושלמת יותר, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

(96) ויאמר המן אף לא הביאה אסתר… כי אם אותי וגם למחר אני קרוא לה עם המלך (ה, יב). חז"ל (מגילה טו:) לימדו בענין שנים עשרה טעמים מה ראתה אסתר שזימנה את המן למשתה. אליהו הנביא גילה שכל הטעמים שנאמרו הם צודקים, ולכולם כיוונה אסתר ברוח הקודש. אחד מהטעמים הוא "אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס". ומפרש שם רש"י: "ירגיש שאני צריכה להחניף לרשע זה ולזלזל בכבודי". רישא של דבריו "כי אם אותי" הוא גילוי המקרא לטעם שלה "לפני שבר גאון", כלומר שיתרברב המן וע"י זה עצמו תבוא מפלתו. אבל "אני קרוא לה עם המלך" בא בעומק פירושו לבאר שצדקת זו שהיתה משתעשעת בקדושת הנוכחות האלוהית ית"ש, היתה נאלצת לפגום בעצמה לעמוד ולשרת עובד ע"ז זה.

(97) מרדכי היהודי היושב בשער המלך (ה, יג). עיין ביאורנו למספר 93.

(98-99) ותאמר לו זרש אשתו… ובבקר אמור למלך ויתלו את מרדכי עליו ובוא עם המלך אל המשתה שמח (ה, יד). אומות העולם טועות לחשוב כי כיון שישראל הם נרדפים, דווים וסחופים (עיין יבמות מז:) סימן הוא הדבר שה' נטש אותם (כדברי מהרש"א, לשבת קטז. ד"ה בין ישראל). האריך מהר"ל ("נצח ישראל", תחילת פרק עשירי) לבטל סברא נלוזה זו. סבורה היתה זרש שאם תולים את היהודי, סימן הדבר שמלכו של עולם היטה אל הצורר חן וחסד. אבל באמת אמרו חז"ל על פסוק "על העץ אשר הכין לו" (אסתר ו, ד) "לעצמו הכין".

(100-101) בלילה ההוא נדדה שנת המלך… ויהיו נקראים לפני המלך (ו, א). זה מפורש במקרא "עורה! למה תישן אדנ"י" (תהלים מד, כד עיי"ש פי' ר"א אבן עזרא) וכן "ויקץ כישן אדנ"י, כגבור מתרונן מיין" (תהלים עח, סה). ולכן "נדדו שמים כסאו של מלך מלכי המלכים הקב"ה" (מדרש אסת"ר פרשה י'). "ויהיו נקראים לפני המלך" שהקב"ה זוכר זכות המעשים הקדמונים (או של בני הדור ההוא או של אבותיהם). גם ממצרים לא היינו נגאלים אלמלא זכות האבות (שמו"ר א').

(102) וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי על בגתנא ותרש שני סריסי המלך (ו, ב). כבר בארנו לעיל (מספר 43) שרשעים הללו הם מכוונים לדתן ואבירם (עיי"ש גימטריא). וכך דברי מהר"ל ("גבורות ה'", תחילת פ"יט) "כי כאשר זכו ישראל לשני אנשים נבדלים מכלל ישראל במעלה והם משה ואהרן, גם זה לעומת זה כי הרע הוא לעומת הטוב תמיד, לכך היה בישראל ב' אנשים רשעים נבדלים לרע מתנגדים תמיד אל משה ואל תורתו". גם בעניננו ע"י מרדכי ואסתר נושעו ישראל שהשפיעו על אחשורוש להרוג את עמלק, וכן מוטל על בנו דריוש בן אסתר לחדש שוב את בנין בית המקדש. לעומתם בא קטרוג ע"י שני רשעים הללו שכוונו להרוג את המלך, ולבטל את התיקונים הנ"ל.

(103-104) ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה ויאמרו נערי המלך משרתיו לא נעשה עמו דבר (ו, ג). הידוע הוא כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט:). ולכן בעולם המשרתים, כלומר בעוה"ז, "לא נעשה עמו דבר".

(105-107) ויאמר המלך מי בחצר והמן בא לחצר בית המלך לאמר למלך לתלות את מרדכי (ו, ד). אמרו חז"ל "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני עולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין" (אבות, ד'). לכן המלך (הוא הקב"ה) מכנה עוה"ז ל"חצר" ושם תמיד "האורב נמצא" הוא המן המפתה, ואח"כ מקטרג ואח"כ נוטל נשמה (ב"ב טז.).

(108-109) ויאמרו נערי המלך אליו הנה המן עומד בחצר ויאמר המלך יבוא (ו, ה). אל יתמה האדם כיצד "הרשות נתונה" להטעות בני אדם, כי גם כל זה נעשה ע"י מתן רשות מהקב"ה, כמו שהאריך בזה רמח"ל ("דעת תבונות", סוף פסקא מ'). ולכן המלך בעצמו אומר לו "יבוא".

(110-112) ויבוא המן ויאמר לו המלך מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו? ויאמר המן בלבו למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני (ו, ו). דרכם של הצדיקים להרגיש שפלות, וכמעט שהם "רשעים" בעיני עצמם. ראה לשונו של ר"מ קורדוברו ("אור יקר" כרך י"ז דף א'): "ואני גרוע מכל בני דורי בעונותי הרבים". לעומת זאת רשעי עולם מתרברבים, וכדברי נבוכדנצר "ממעל לכוכבי על ארים כסאי… אעלה על במתי עב, אדמה לעליון" (ישעיה יד, יג-יד) ועיין על כך חולין (פט.). אבל יש בזה גם צד לאומי. ידוע שהנוצרים רואים את סבלם המתמשך של ישראל ולכן הם טוענים נגדנו שה' ח"ו נטש את ישראל, וכאילו הם הם "ישראל החדשה". וכך כתב מהרש"א (לשבת קטז. ד"ה בין ישראל) "דהיינו שאומרים שהקב"ה החליף ישראל באומה אחרת… שעושין את ישראל כאילו אתה שונאן" עכ"ל. וזה מה שהמן הרשע סבור כאן "למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני?"

(113-116) ויאמר המן אל המלך, איש אשר המלך חפץ ביקרו (ו, ז). יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך (ו, ח). הנצרות מתיימרת לומר שיש"ו הוא ההתגלמות של האלוה, וכאילו אף לו יש סמכויות ויכולת פלאית לעשות בעולמנו כרצונו. וזהו "לבוש אשר לבש המלך, וסוס של המלך, ואשר ניתן כתר מלכות בראשו". כל זה מן ההזיות החולניות של הנוצרים.

(117-119) ונתון הלבוש והסוס על ידי איש משרי המלך… והלבישו את האיש אשר המלך חפץ ביקרו… ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו (ו, ט). מהר"ל ("אור חדש" לפרק ה, פסוק י"ד, דף קע"ה) האריך לבאר מדוע בחר המן בעץ "גבוה חמשים אמה" והביא מהמדרש "וינשאהו מעל כל השרים, שהיה מנשא אותו עד מספר "כל" שהוא חמשים, ובזה עשה אותו ע"ז… והבן הדברים האלו מאד… כי הם דברים עמוקים מאד, וייראה כי על זה רמז בשמו ן' בסופו של המן שרצה להגיע עד שער החמשים (הערת המגיה: זו מעל לחשבון "מדה" ארבעים ותשעה, שבע כפול שבע)… ולכך הגיע לו המיתה לגמרי, (כי) ואפילו משה לא הגיע אל שער החמשים, שנאמר 'ותחסרהו מעט מאלהים' (תהלים ח, ו) ודי בזה" עכ"ל מהר"ל. ולכן בקש שישבחוהו גם "איש משרי הפרתמים", כלומר משרי הקודש מלאכי המרכבה, כביכול.

(120-121) ויאמר המלך להמן מהר קח את הלבוש… למרדכי היהודי היושב בשער המלך (ו, י). רש"י (בראשית א, א) הביא דברי חז"ל שהעולם נברא "בשביל ראשית", שהם ישראל שנקראו 'ראשית' כמו שכתב 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתו' (ירמיה ב, ג). כבר בספר "שערי אורה" (לר' יוסף גקיטליה) מלמד כי ספירת מלכות נקראת "שער" כי "זה השער לה' צדיקים יבואו בו". מרדכי היהודי שהלך בחוצות העיר מלובש בתפילין ולא מסתיר אותם, כדברי "יערות דבש", ולכן נקרא "יהודי" ופרשו חז"ל "יחודי" (מגילה יג.) הוא הראוי שהמלך מלכו של עולם יטה לו חסד, ולעתיד לבוא יפרסם כבודו בין האומות (כמו שאמרו חז"ל בשבת לב: שלכל אחד ואחד מישראל יבואו שבעים איש מכל אומה ואומה בעולם "והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר: נלכה עמכם כי שמענו אלוהים עמכם" (זכריה ח, כג).

(122) ויקח המן… וילבש… וירכיבהו… ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו (ו, יא). ראה הביאור לפסוק הקודם (מספר (121).

(123) וישב מרדכי אל שער המלך (ו, יב). אע"פ שהיהודי מקבל כבוד רב על עבודתו את ה', הוא עובד את ה' בהכנעה ועומד הכן בשער המלך לקיים מצוות. כמו שנאמר על דוד "כשם שבקטנותו הקטין עצמו ללמוד אצל מי שגדול ממנו ללמוד תורה, כך בגדולתו" (סוטה י:). הוא איננו נוטש ענוותנותו מחמת הכבוד שמעניקים לו.

(124) עודם מדברים… וסריסי המלך הגיעו (ו, יד) מובא בזוהר (ח"ב דף קג.) "אל אחר אסתרס ולא עביד פירין". הללו שמשרתים לרשעים הם מן סט"א, ולכן הם סריסים כנ"ל.

(125) ויבוא המלך והמן לשתות עם אסתר המלכה (ז, א). רבנו תם ("תוספות ישנים" למסכת יומא, דף פ"ה ע"ב) מלמד כי כאשר חז"ל משתמשים בביטוי "עם" הם תולים הטפל בעיקר, ותולים הקטן בגדול, ודבריו שם על "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", כי "דרך ארץ" עיקר מבחינת "כמות" הזמן שהאדם עסוק בו. כן גם כאן, כל המשא ומתן בין רבש"ע וכוחות הטומאה, הכל סובב סביב לציר של "אסתר המלכה" היא "כנסת ישראל". ולכן כתוב "עם אסתר המלכה" שהמלכות היא מטרת כל ייעודי הספירות.

(126) ויאמר המלך לאסתר גם ביום השני (ז, ב). חז"ל הדריכו אותנו "אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל" (ברכות לב:). אף זה נאמר כאן "גם ביום השני" המלך פונה לכנסת ישראל ומוכן לשמוע שוב שנית "מה שאלתך אסתר המלכה ותנתן לך".

(127-128) ותען אסתר… אם מצאתי חן בעיניך המלך ואם על המלך טוב (ז, ג). יש שני אופנים שהקב"ה עוזר לישראל. או מפני שיש בהם יראת שמים, כמו שאמרו חז"ל (סוכה מט:) "כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים"; או מפני שלמרות שאין להם זכות, הקב"ה אוהב להיטיב, כמבואר ב"חובות הלבבות" (שער הבטחון, סוף פ"ב).

(129) כי אין הצר שוה בנזק המלך (ז, ד). אם ח"ו יחוסלו בני ישראל, אין העולם מתקיים (מדרש במד"ר ב, יג).

(130) והמן נבעת מלפני המלך והמלכה (ז, ו) כמו שהזהירו חז"ל "אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו. מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה עם זה?" (סנהדרין קו.).

(131-132) והמלך קם בחמתו ממשתה היין אל גנת הביתן והמן עמד לבקש על נפשו מאסתר המלכה כי ראה כי כלתה אליו הרעה מאת המלך (ז, ז). חז"ל (ילקוט שמעוני, איכה, רמזים תתקצ"ו, תתר"כ, תתרכ"ב, תתרכ"ה) האריכו מאד בסגנון פיוטי כמה צער ויגון יש כביכול אצל הקב"ה כאשר מאיימים לעקור את ישראל מהעולם. ולכן אף כאן כתוב "בחמתו". ורמ"ד וואלי העיר שסופי תיבות "כי כלתה אליו הרעה" הם יהו"ה "לרמז שכבר נגזרה עליו (על המן) הרעה מן המלך העליון". ונ"ל להוסיף על דבריו, כי בסופו של דבר (כלומר "סופי תיבות") מתברר שהקב"ה ייפרע מכל הרשעים וישיב העולם על כנו.

חז"ל למדונו כמה הנהגות טובות שהיו למלך אחשורוש ואחת מהן היא "והמתין ארבע שנים עד שמצא אשה ההוגנת לו" (אסת"ר א, טו). ובמיוחד כאשר האדם כועס, חייב הוא לשהות לפני שנוקט כל פעולה, שמא יגדיש את המדה. וכן יעץ ספר "ארך אפים" (ר"א יעלין) שהכועס יצא מביתו לטייל קצרות לפני שמחליט על תגובה. כן מצאנו אצל הקב"ה לפני שהחליט על עונשם של בוני מגדל בבל "וירד ה' לראות" (עיין רש"י לבראשית יא, ה) וכן בהענשת סדום (יח, כא עיי"ש רש"י). כן בפסוקנו "המלך" העליון שוהה לפני שמחליט כיצד להעניש. (ועוד יש להעיר כי אמנם "גן" הוא במלכות אבל "ביתן" היא בבינה. השי"ת הורה בזה כי זה לא "גן" בפני עצמה, אלא מקושרת ל"בינה" (עולם של "תמיד"), ובכך אי אפשר להכחיד את "כנסת ישראל".)

"כי כלתה אליו הרעה" כמו שהסט"א מעורבבת מן תקיעת שופר דמיושב בראש השנה "דמטא זימניה למתבלע" (ר"ה טז: תוספות ד"ה כדי לערבב). כך אירע להמן כאן.

(133-135) והמלך שב מגינת הביתן… ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית? הדבר יצא מפי המלך (ז, ח).

"הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?" – כלומר כיון שמלוא כל הארץ כבודו, ולית אתר פנוי מיניה, הא כיצד ייתכן שינסה מישהו לחסל את אלו ששמו ית"ש חתום בהם? וזוהי חוצפא נוראה: "עמי בבית!?" וכדברי הרמב"ן (דברים כו, לב): (האומות) "כפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה (ישראל, נאמן) לשמו… והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם… והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא יישאר בהם (בין האומות) יודע את בוראו, רק מכעיס לפניו" עכ"ל.

"הדבר יצא מפי המלך" כלומר, אין הקב"ה חוזר בו ממה שהבטיח לטובה (רמב"ם, תחילת פיהמ"ש לזרעים). ולכן כיון שגער ה' בשטן על שמסכן לחיי ישראל, אין ה' חוזר בו מדבריו.

(136-138) ויאמר חרבונה אחד מן הסריסים לפני המלך גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דבר טוב על המלך… ויאמר המלך תלוהו עליו (ז, ט)

אמר החיד"א כי "חרבונה זכור לטוב" היה בפעם הזאת "אליהו זכור לטוב" ותפקידו הוא לסנגר זכות על ישראל. כאן הוא הזכיר שהרי "מרדכי" הוא סמל לצדיקי הדור בכל דור ודור, הם המעוררים אהבת ה' בעולם "דיבר טוב על המלך". ולכן ה' מקיים בסט"א "חרבם תבוא בלבם" (עיין מכלתא, בשלח, שירה).

(139) וחמת המלך שככה (ז, י). אמרו חז"ל "כל זמן שהרשעים בעולם, חרון אף בעולם. אבדו רשעים מן העולם, נסתלק חרון אף מן העולם" (סנהדרין קיא:) והוסיפו: "רשע בא לעולם, חרון בא לעולם (והרבה אנשים אחרים סובלים בגללו). רשע אבד מן העולם, טובה באה לעולם" (שם, קיג:).

(140) ומרדכי בא לפני המלך כי הגידה אסתר מה הוא לה (ח, א). מובא בתקונים הנוספים בסוף תיקו"ז (תיקון ז') "כל מאן דעביד מצוה לאקמא לה ("שכינה") מן גלותא, כאילו אוקיר להקב"ה. (משל) למלכא דהוה ליה קטטה עם מטרוניתא וארמי לה מן היכליה ואיהי אזלת לגבי שכנהא (שכנותיה). והלא כל מאן דמקבל לה בביתיה ואוקיר לה, ודאי אוקיר למלכא ואעיל שלם בינהא ובין בעלה… דאם מלכא כעס עלה זמנא חדא או תרין, (לבסוף) יהא ליה שלם עמה ויחזיר ליה לביתיה. ואיהו שאיל לה 'מאן אוקיר לך או מאן זלזל בך?'…" עכ"ל. כלומר בסוף הגלות, הקב"ה ידרוש ויתענין מי הם אלו שסבלו יחד עם שכינה הקדושה, מי הם שנתנו לה סעד ותמיכה? וישלם להם שכר על כך. השומר אמונים לקיום המצוות, למרות מצבו הדל והנשפל של ישראל בין האומות, הוא הגומל חסד גם לכנסת ישראל, וגם להקב"ה. וזהו הנרמז בפסוקנו "כי הגידה אסתר מה הוא (צדיק זה) לה".

(141) ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי (ח, ב). ביאר מהר"ל ("אור חדש", למגילה י: עמ' סד-סה בנדפס) "כי יש ללמוד מן המגילה הזאת דרכי ה' אשר נוהג עם הצדיקים ועם הרשעים. כי הש"י נותן הצלחה לרשע כדי שיבא הצדיק ויטול מן הרשע. ומה שאינו נותן לצדיק רק ע"י הרשע, בשביל שהרשע עינו חסר תמיד ומבקש עושר ומאסף אותו, אשר דבר זה מדה מגונה להיות עינו חסר לאסוף עושר, ואילו הצדיקים די להם בשלהם ואינו רודף ומבקש להתעשר כמו שמבקש הרשע… ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס… והצדיק מוכן לקבל מן הרשע את כל אשר קנה ואסף" עכ"ל. כך גם כאן "המלך" מעביר את בית המן וכל אוצרותיו, ומוסר אותם לידי הצדיקים. "(רשע) יכין וצדיק ילבש".

(142) ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך (ח, ג). רמ"ד וואלי מבאר כי אמנם התחננה למלך בשר ודם, אבל כוונותיה היו למלך העליון, כדי להשתמש בסגולות הנפלאות של חודש ניסן (בו מדובר כאן) שתתקבל תפילתה. גם "מחיר יין" לרמ"א מסביר "לרגליו" "כאומרם ז"ל כל מלך שכתוב סתם משתמש קודש וחול. ואמר שנפלה לפני רגליו, מלשון ועמדו רגליו על הר הזיתים' שפירש הרב המורה (נבוכים, ח"א פ"כח) שרוצה לומר סיבותיו. וכן אמר כאן שנפלה לפני רגליו, כאומרם ז"ל (ברכות לב.) 'לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל' לידע לפני מי הוא עומד בתפילה. כן אסתר התבוננה תחילה בסיבות הש"י ושהוא ית' עילת העילות וסיבת הסיבות, ואח"כ ותבך כי 'שערי דמעות לא ננעלו' ותתחנן לו" עכ"ל הרמ"א.

(143-144) ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב… ותקם אסתר ותעמוד לפני המלך (ח, ד). בפירוש "כתם אופיר" (לרי"א קומרנא) כתב כי שרביט הוא כינוי ליסוד דחכמה, שע"פ דברי אריז"ל ("פרי עץ חיים", שער הפורים) הוא הברית הקיימת לנו לעד ולעולמי עולמים שלא נכלה בין האומות ח"ו. בזכות הושטת הבטחה זו, "ותקם ותעמוד לפני המלך", למרות כל חטאותינו ועוונותינו.

(145-147) ותאמר אם על המלך טוב… וכשר הדבר לפני המלך… אשר בכל מדינות המלך (ח, ה). כתב הרב "כתם אופיר" כי ארבעת הלשונות (א) אם על המלך טוב (ב) ואם מצאתי חן לפניו (ג) וכשר הדבר לפני המלך (ד) וטובה אני בעיניו. אלו הם מרמזים על ארבעת העולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. כלומר כאשר יעויין במעשי ידיהם של כלל ישראל לכל דורותיהם, ויוכח לעיני כל כי תיקנו כל התיקונים הנדרשים עכת"ד. ונ"ל להוסיף על דבריו שתיקונים הללו מגיעים עד "כל מדינות המלך" שהם קכ"ז, כדברי חז"ל (ב"ר פ' נ"ח) "מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינה?" והוסיף על כך הגר"א בתחילת פירושו למסכת ברכות (פסקא ה') כי "אדני" בריבוע (א, אד, אדנ, אדני) בגימטריא קכ"ו, "דרכיב על סוס, מלך" (שבת קנב.) עכ"ל כלומר נתקנו עד סוף כל המדריגות, סוף העשייה והמלכות.

(146-149) כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך וחתמו בטבעת המלך, כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב (ח, ח). בספר "מחיר יין" דן בפסוק זה כיצד אפשר למנוע עונשי שמים על חטאות נעורים? "כי באמת אין להשיב עוונות הראשונים שעשה בינקותו" עכ"ל. ויש לבאר דבריו, הרי ארבעה חלוקי כפרה דרשו חז"ל: "… עבר על כריתות ומיתת בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולים ויסורין ממרקין… אבל מי שיש חילול השם בידו אין כח בתשובה לתלות ולא ביוה"כ לכפר ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת" (יומא פו.). וזהו הנאמר כאן "אין להשיב" (כל שכן אם כבר נחתם בטבעת המלך, כלומר דין של יוה"כ). אלא יישוב דבר זה למדנו ע"י רמח"ל המלמד אודות הקב"ה "להודיע שאתה יכול על כל היכולות, ואין שום סדר עומד לנגדך, שאתה יכול להחליף כל סדר כרצונך" ("תקט"ו תפילות", תפילה כ"ה) "ואע"פ שישראל מתפללים לפניך, אין תפילתם נשמעת כי המדריגות הם בדין… אבל שמך הקדוש יהו"ה עומד למעלה מכל הסדרים, ומחליף משמרות כרצונו" (שם, תפילה קע"ה). ועוד כתב: "הרי יחוד שלך למעלה מן הכל, ויכול לעבור על מדת דינך לרחם עלינו" (תפילה רמ"ב). כלומר כשעולים למדת הכתר, שם עומדת לנו רצון הקדום ית"ש שיהיה ישראל לו לעם, וזה המבטל כל כתב אחר.

(150) ויקראו סופרי המלך… בחודש השלישי הוא חודש סיון (ח, ט). ביאר רמ"ד וואלי שבזכות חודש מתן תורה, בו יש מיזוג בין חסד (ניסן) ודין (אייר), בו יצא דיננו לאור. ומבאר "קהלת יעקב" כי "סופרים" הם יסודות דבינה ודמלכות. ובזה מבואר למה נתכנה כאן "סופרי המלך".

(151) ויחתום בטבעת המלך (ח, י). מבאר "פרדס רמונים" (שער הכינוים, ערך: טבעת) כי זו "מלכות". והוסיף על כך "קהלת יעקב" כי "אחותי כלה" (שה"ש ד, ט) היא בגימטריא "טבעת". וכתב מהר"י עמדין ("ציצים ופרחים") כי "ארץ כנען" בגימטריא "לילית" שהיא מלכות דסט"א, את זה לעומת זה עשה האלהים. וכן "פאת" (במדבר לד, ג) שם מדובר על גבולות א"י, שם שולטת ספירת המלכות שהיא הכרת ה' מתוך הטבע (כן כתב "שפת אמת", אדמו"ר מגור, פ' שלח, שנת תרמ"ה עיי"ש). וע"ע דברינו לעיל מספר (56).

(152) אשר נתן המלך ליהודים… להקהל ולעמוד על נפשם (ח, יא). ידוע כי שם קודש "יהודה" שנקרא כולו על שמו של הקב"ה (סוטה י:), אות ד' שבשמו הוא ענין ד' אותיות קודש. וכל "יהודי" נקרא על שמו, ולכן "המלך" ציוה על קיומם.

(153) מבוהלים ודחופים בדבר המלך (ח, יד). שלוחי הפורענות יצאו מלפני מלכו של עולם, כדי להפרע משונאיהם של ישראל. מלאכי המשחית הללו הם מסטרא דמסאבותא ולכן מפרש רמ"ד וואלי: "רעתם של גוים קשה עליהם". אבל "ומלאך רע עונה אמן בעל כורחו" (שבת קיט:) לכן היו "מבוהלים ודחופים".

(154) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור (ח, טו). כתב רמח"ל: "ואע"פ שע"י המעשים הטובים שהאדם עושה, קונה היא (הנשמה) בעצמה שלימות ויקר, לא יוכל הדבר להיגלות… אלא הכל נשאר כבוש (טמון) בעצמותה עד הזמן שינתן להיגלות (לעתיד לבוא). העכבה (היא) מצד הגוף" עכ"ל ("דרך השם", ח"א פ"ג פסקא י"ב). כך עתיד "מרדכי" (כלומר צדיקים שבישראל) לצאת מלפני הדר מלכו של עולם בלבוש "מלכות" (כלומר התיקון השלם). וכן המשיך רמ"ד וואלי בפירוש פסוק זה: "והעיר שושן צהלה ושמחה" רמז אל המלכות הנקראת שושנה בין החוחים כשהיא גולה וסורה בארצות הגוים. אבל סוף סוף המלך הקדוש רוצה לכלות הקוצים שלה… להודיע ולהוודע שמלכותו בכל משלה" עכ"ל.

(155) ובכל מדינה… אשר דבר המלך ודתו מגיע, שמחה וששון ליהודים, משתה ויום טוב (ח, יז). מפרש "מחיר יין" (רמ"א) "נגד ד' מיני שלמויות שנזכרים בפסוק הקודם "אורה ושמחה וששון ויקר" (ואמרו חז"ל במגילה טז: שהם תורה ויום טוב מילה ותפילין) נקט ד' מיני שמחה. שכל מקום שניתן "הדת" והוא "הדת התורני", שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב. וזה כי באמת כל הולך לפי מדת התורה עושה משתה ושמחה, כי כל אוכל בנעימות ומסתפק בהכרחים ומשמח בחלקו, ונהנה בנחת ובבטחה. ובוטח באלהיו שיטריפו לחם חוקו, ומסיר דאגה מלבו כמ"ש (סוטה מח:) 'מי שיש לו פת בסלו אומר מה אוכל למחר, הרי זה מקטני אמונה'. וכל זה מגיע לאדם ע"י התורה" עכ"ל רמ"א. ולכן באמת סיים את שו"ע או"ח "וטוב לב משתה תמיד". "טוב לב" הוא בעל המדות הנאותות.

(156) אשר הגיע דבר המלך ודתו (ט, א). מפרש "מחיר יין" (רמ"א) "כי הקיטרוג שקטרג המן ביום י"ג לחודש… נעשה סניגור, כי מרדכי קבעו (לדורות לאותו היום) להתבונן בו וללמוד ממנו להפר עצת המן" עכ"ל. במלים אחרות "גדולה הסרת הטבעת יותר מן מ"ח נביאים וז' נביאות שנתנבאו לישראל" (מגילה יד.). כלומר האיום הנורא של הכחדת עם ישראל פעל לטובה, מה שלא הועילו כל הנביאים. וזה עצמו נהפך לחג הגדול ביותר, והוא פורים. עיין רמב"ם, הל' מגילה פ"ב ה"יח, הבאנו דבריו בתחילת חוברת זו.

(157) וכל שרי המדינות והאחשדרפנים והפחות ועושי המלאכה אשר למלך מנשאים את היהודים (ט, ג). יש לשים לב שיש כאן ארבע קבוצות ("שרים, אחשדרפנים, פחות, עושי מלאכה") מלאכי מעלה מלאכי המרכבה העליונה, ואח"כ שרפים חיות ואופנים, לפי דרגותיהם, בכל ארבעה העולמות.

(158) כי גדול מרדכי בבית המלך… כי האיש מרדכי הולך וגדל (ט, ד). מפרש "מחיר יין" (רמ"א) "כי כל זמן שהאדם (הרגיל) הולך וזקן, נפחתו כוחותיו הגופניות. אבל מרדכי שהוא השכל הולך וגדל, כמ"ש רז"ל (סוף מסכת קנים) שת"ח כל זמן שמזקינים ניתוסף בהם חכמה" עכ"ל. ובכן "בבית המלך" הוא ודאי "חכמה" של תורה. "מאן מלכי? רבנן" (עיין גיטין סב.).

(159) ביום ההוא בא מספר ההרוגים בשושן הבירה לפני המלך (ט, יא). הביאור להלן סוף 163.

(160-161) ויאמר המלך לאסתר המלכה… בשאר מדינות המלך מה עשו (ט, יב). הביאור להלן סוף 163.

(162) ותאמר אסתר אם על המלך טוב יינתן גם מחר ליהודים… לעשות כדת היום ואת עשרת בני המן יתלו על העץ (ט, יג). הביאור להלן סוף 163.

(163) ויאמר המלך להעשות כן (ט, יד). הקשה רמ"ד וואלי (פסוק י"ג) "ואם תאמר והלא כל הגוים שונאים ליהודים, ומאי שנא אלו לאלו? דע כי הענין הוא לפי שיש עריצים ופריצים קודחי אש ומאזרי זיקות… ובנקל נבזים ושפלים (אחרים, בינוניים) נגררים אחריהם להתעולל עלילות ברשע נגד היהודים. ולכן ביקשה אסתר… כדי לאבד לגמרי את העריצים הפריצים… וממילא יוכנעו הפחותים" עכ"ל. סתם דבריו ולא פירש. אבל מהר"ל ביאר יותר, שמדובר בזרע עמלק.

וכך הם דברי מהר"ל ("אור חדש", ח, יא דף ר"א) "ואמר 'להקהל ולעמוד על נפשם' לומר כי זה שהם יהרגו את אויביהם, נקרא זה 'לעמוד על נפשם'. ולא תאמר (כי) לא היה צריך להם רק (כי אם) להשיב את הספרים (בהם נאמר להכחיד את ישראל) ולא יהרגו שונאיהם בהם. אבל מה שיהרגו היהודים בשונאיהם, למה להם זה? ועל זה אמר 'לעמוד על נפשם'. כלומר תשובת שאלה זו היא כי ההריגה בשונאיהם זה רק (נקרא) שעומדים (ישראל) על נפשם. כי ישראל כאשר הם בגלות בין העמים, אם יש שונא להם כמו שהם אלו, שהם מזרע עמלק האגגי כאשר הוא צורר ישראל ותמיד הם עומדים לכלות את ישראל. לכך אם ישארו כמו שהיו עתה… תמיד יחשבו להפילם (לישראל) ולכך אמר 'ולעמוד על נפשם' עכ"ל מהר"ל.

כלומר יש להבחין בין שני סוגי שונאים לישראל. אלו שמתגרים מלחמה מחמת איזו שהיא סיבה (שחומדים הון, או מבקשים נקמה, או סיבה צדדית) לאלו שמתקיפים את ישראל בעצם וללא סיבה מיוחדת, אלא מפני שנאה עצומה לישראל, ואלו ניכר בהם שהם מזרע עמלק. מעשיהם מוכיחים עליהם, כי גם בדור יציאת מצרים נלחמו עמלק בנו ללא שום סיבה. ולכן אף כאן אסתר בקשה מהמלך האנושי, אבל כוונתה היתה באמת לבקש מהמלך העליון, לחסל כמה שאפשר מן עמלק.

לכן חז"ל כינו למלחמתנו נגד עמלק מלחמה על המתקוממים נגד כסאו של הקב"ה (תנחומא, תצא, י"א) ואמרו "כל זמן שזרעו של עמלק בעולם, לא השם שלם ולא הכסא שלם" (שם) כמו שאמר משה לפני הקב"ה "רשע זה בא לאבד את בניך. ספר תורה שנתת להם, מי יקרא בו?" (מכילתא, בשלח, י"ז). כמו שאמרו עוד: "עד שלא פשט ידו בירושלים (בעת מלחמת טיטוס) 'תמחה את זכר עמלק'. כיון שפשט ידו (בירושלים), 'מלחמה לה' בעמלק" (פסקתא רבתי, י"ב). לכן התעוררו ישראל להלחם נגד אויבי ה', ולא סתם נגד שונאי ישראל. וגם רש"י (אסתר ט, ו) העתיק לדברי חז"ל שעשרת בני המן היו אלו שכתבו שטנה לבטל את העולים מבבל לא"י בימי המלך כורש, עת שהתחילו לבנות בית המקדש. המן דאג אז לבטל את בנינו.

(164) ושאר היהודים אשר במדינות המלך (ט, טז). נ"ל כי חוץ מן פשוטו, יש כאן רמז לדורות ("ושאר היהודים") שצריכים תמיד "להקהל ולעמוד על נפשם" כלומר שיתאחדו ביניהם, ואז יצליחו להתגונן, כאבן מוצק מול כל גלי ים האויבים (כן כתב הנצי"ב, שו"ת משיב דבר, ח"א סי' מ"ד, ד"ה ומכש"כ בשעה שאנו כבושים. כח אחדות זה צומח מתוך ההכרה שיש לנו רק מלך אחד ית"ש (מהר"ל, "נצח ישראל", תחילת פ"י עיי"ש).

(165) ובבואה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה (ט, כה). כן דרך כל מזימה לרעה נגדנו, שתחזור תפגע במי שזמם הרעה נגדנו (כמו שכתב מהר"ל לענין עד זומם הנענש, "באר הגולה", תחילת באר ב', דף כ"ד). האריכו בזה במכלתא (תחילת פ' בשלח, פרשה ו') והביאו שנים עשרה פסוקים כמו "בור כרה ויחפרהו, ויפול בשחת יפעל" (תהלים ז, טז) ועוד עיי"ש. כי כך דרכי העונש שמטיל "מלך העולם".

(166) וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדולת מרדכי אשר גדלו המלך (י, ב). גדולתם של ישראל בא להם מאת הקב"ה, שהם בניו (עיין אריכות על כך ב"נצח ישראל" למהר"ל, פרק י"א). יש כאן "תוקפו" (כינוי ליסוד, ההמשך לתפארת), "גבורה" וכן "גדולה" (חסד). כלומר כל חג"ת. וכל ההדר הזה מפני קיום דבר ה' "כי מכבדי אכבד" (שמו"א ב, ל).

נספח:

ראוי לשים לב לשינויים בהבאת שמה של אסתר (55 פעמים במגילה) אשר 14 פעמים מהם באה בליווי התואר "אסתר המלכה". ויש 3 פעמים מהם שהיא קרואה "המלכה" בלי צירוף השם "אסתר (ד, ד וכן פ"ז פסוקים ו, ח). ודאי כי ע"פ רוח הקודש נקבעה כל מלה במקומה לפי טעם חשוב.

ונראה לפרש כך:
עד לסוף פרק רביעי היא קרואה "אסתר" לבד בלי הכינוי "המלכה" כי רק בתחילת פרק חמישי כתוב "ותלבש אסתר מלכות ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית" (כלומר העולם הפנימי). כלומר האדם אסתר קבלה ליווי אור הספירה של "מלכות" רק כאשר היא התלבשה בעוז של מסירות נפש למען כלל ישראל (כן כתב רמ"ד וואלי). מאז ואילך כל מעשיה הם מנוהלים ומכוונים ע"פ מהלך הספירות של מעלה, ונקראת "מלכה".

ואמנם המלך הכיר זאת והוא כמעט תמיד מכנה אותה בשם הכבוד "אסתר המלכה", ולא בקצרה "אסתר" לבד. זה נכון תמיד חוץ משתי פעמים (ביוזמות של אחשורוש). הראשונה "ויאמר המלך מהרו את המן לעשות את דבר אסתר" (ה, ה) והשניה "וסריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן אל המשתה אשר עשתה אסתר" (ו, יד). אבל באופן כללי יש שבע פעמים שלא הוזכרה בתואר "המלכה", אפילו אחרי שלבשה "מלכות", והם יבוארו להלן. השמטה זו למה?

אלא כי ענין "מתקרב להתפלל" היא לשון "קרב ומלחמה" (הנצי"ב, "העמק דבר", ויקרא ט, ז). והוא דומה למאמר חז"ל "חוצפא, מלכותא בלא תאגא היא" (סנהדרין קה.). כלומר כאשר מפצירים שוב ושוב, זוכים שהתפילות נענות, כמו שאמרו "אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, כמו שנאמר 'קוה אל ה' חזק ויאמץ לבבך' " (ברכות לב:) כלומר מחזקים ומאמצים את הלב לחזור ולהתפלל. וזו היא כח המלכות, כמו שאמר דוד "ואני תפילה" (תהלים קט, ד) אשר אין שום תפילה חוזרת ריקם (עיין ויק"ר י'). "ותגזר אומר ויקם לך" (איוב כב, כח) מענין "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". ולכן בגשת אסתר למלך להתפלל ולדרוש, גם היא נקראת "מלכה", כי יש לה כח שלטון ע"פ תפילותיה.

הרמז שהיתה מתפללת היא בפסוק "ותאמר אסתר אל המלך, אם על המלך טוב יבוא המלך והמן היום" (ה, ד) ופירש "מנות הלוי" (ר' שלמה אלקבץ) לפסוק זה כי זה כמו שכתוב אצל נחמיה (ב, ה) "ואומר למלך אם על המלך טוב" וכתב רש"י בשם חז"ל כי אמנם דיבר למלך בשר ודם, אבל כוונותיו היו למלך עליון להקב"ה; כן גם אצל אסתר דבריה היו מוסבים באמת כתפילה להקב"ה. ו"מנות הלוי" (שם) וכן האריז"ל ("פרי עץ חיים", עניני פורים) הביאו סימוכין לזה כי ר"ת "יבוא המלך והמן היום" הוא ר"ת יהו"ה, אשר בזה היו מחשבותיה מרוכזות.

אבל ידוע שבעת התפילה אין לאדם להחזיק שום גאות, אלא "ממעמקים קראתיך ה'!" "רבא שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי, כעבדא קמיה מריה. רב כהנא כי איכא צערא בעלמא שדי גלימיה וכו'" (שבת י.). ודאי לא שייך לכנות אותה אז "המלכה". זאת מצאנו בשבעה פסוקים. מהם שני פעמים כאשר המלך מילא אחר תפילתה ובקשתה וזירז את המן לבוא. בשני הפסוקים הללו (ה, ה וכן ו, יד) לא מוזכר "המלכה", כי בכח שפלות רוחה ולבה הנשבר פעלה כל זאת.

פסוק שלישי הוא כאשר התלוננה לה' על שנמסרנו למלך טפש "ותאמר אסתר איש צר ואויב, המן הרע הזה" (ז, ו) והצביעה נגד אחשורוש, עד שהמלאך היטה את ידה. ואמרה דבריה לפני הקב"ה, ולא התכוונה להגיד זאת למלך עצמו, כדברי מהר"ל שם.

פסוקים הרביעי והחמישי בהם חוזרת התופעה זאת (של חוסר כינוי "המלכה") כאשר אחרי תלייתו של המן חזרה אסתר לבקש ולהתחנן לפני מלכו של עולם לבטל את כלליות הגזירה נגד עם ישראל "ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך" (ח, ג) וכן "ויושט המלך לאסתר" (ח, ד). והפסוק הששי הוא כשבאה להתפלל לפני המלך (מלך עליון) "ותאמר אסתר, אם על המלך טוב, יינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום, ואת עשרת בני המן (י' ספירות דסט"א) יתלו על העץ" (ט, יג). גם כאן לא כתוב "המלכה" כי באה להתפלל כעני וכרש, ללא גינוני מלכות.

ויש עוד פסוק שביעי שלא כתוב "המלכה", כאשר תיקנה את המועד של חג הפורים "ומאמר אסתר קים, דברי הפורים האלה ונכתב בספר" (ט, לב). כי היא לא גזרה זאת מטעם המלכות, אלא פנתה לחכמי ישראל "כתבוני לדורות" (מגילה ז.). ודאי פנייה זו היתה בדרך ענוה, ולא יכלה לדבר בגבהות רוח כמלכה.

*

ואמנם בכל פעם שהמלך אחשורוש דיבר עליה, הוא כנה אותה בשם הכבוד "אסתר המלכה" (כדפירשנו לעיל בשם רמד"ו, "איהו לא חזי, מזליה חזי "שיש בה ניצוץ ממלכות דלעילא) אבל משום מה המן הרשע קרא אותה כך לפני אשתו וחכמיו? "אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי" (ה, יב) אבל הוא לשון התפארות והתרברבות, להגדיל מעלתה כדי שמשם יושת גם עליו תהלה, שאנשים חשובים מתכבדים בו ובהזמנתו למשתה.

ועלינו לענות עכשיו מדוע חוזרת המגילה לקרוא לה "אסתר" בלי הכינוי "המלכה": "והמן נופל על המטה אשר אסתר עליה" (ז, ח) כי ודאי הרשע הזה לא כיון להתחנן לפני הקודש העליון, ואין לו מושג בספירות. אלא הוא התפלל לבן אדם מוחשי, הנמצאת מולו.

ואמנם הסכנה שהמן חשף לעצמו היתה מהכינוי "המלכה" לבד ללא שם פרטי "אסתר": "והמן נבעת מלפני המלך והמלכה" (ז, ו) וגם המלך גער בו "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?" (ז, ח) כי באמת לא איכפת לו לאחשורוש מן סכנת אשתו, אלא ראה זאת כפגימה באימה שיש לחוש מן מלכותו. הוא תבע כבוד המלכה מפני שזו תוצאה של כבודו האישי. ואם נעלה ונישגב בגובהי מרומים נאמר כי כל מעלתם של ישראל היא במה שהם נושאים ניצוץ מאלוה ממעל, ו"הנוגע בהם כאילו נוגע בבבת עינו" (גיטין נז. ובבמד"ר כ, ו פירש מהרז"ו "עינו של מעלה"). וזה ידוע שעתידים הם "לאשתאבא בגופא דמלכא" (זהר ח"א ריז:). "ובאתר דאית דכורה לית נוקבא עלת בשמא". ולכן ודאי כל המתנגד לישראל, כמתנגד להקב"ה עצמו (סנהדרין נח: "כל הסוטר לועו").

ואמנם כתב ר' צדוק מלובלין ("רסיסי לילה", דף 125) "לקיחת אסתר לאחשורוש הוא ודאי תוקף גלות השכינה, דאסתר רומזת לה, שהיא כנסת ישראל". והוסיף שם (בדף 133) ""קדושת ימי הפורים, נתגלה אז אור זה דקדושת ישראל, שכל טינופת לא תטנפם, ואין שום דבר המונעם מקדושתם כלל, ד'גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירא רע כי אתה עמדי' (תהלים כג, ד), דאפילו יהיו במקום שיהיו, (הם) דבקים בו יתברך" עכ"ל.

ולכן "המן נבעת מלפני המלך והמלכה" (ז, ו). אמרו חז"ל: "אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו. מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה עם זה?" (סנהדרין קו.).

תם ולא נשלם
בריך רחמנא דסייען