In part 2 of this series, we noted that a nes is hamtakas din b'chesed:
ספר קהלת יעקב - ערך נס
נס הוא עניין המתקות הגבורות בחסדים, ועל כן נס גימטריא מ"ה אדני, דין מ"ה חסד כנודע, ונכלל דין בחסד, וזה שאמרו רז"ל בקידושין דף מ' ע"א כל הבא דבר עבירה לידו ניצל ממנו עושין לו נס, שבחינת עבירה הוא גבורה שס"ה לא תעשה מסטרא דשמאלא, וכשנמנע לעשותו מיראת ואהבת קונו ויראה ואהבה ממצות עשה הוא כולל הדין בחסד
וממתיק הדין בחסד, ועל כן עושין לו נס שהוא בחינת המתקה הלז מ"ה אדני:
Medinah u'medinah, on the other hand, is hamtakas din b'din. That process is depicted in the Torah at Marah in Parashas Beshalach, before the first episode with Amalek. It is the Refuah that precedes the Makkah:
ספר קול שמחה - פרשת בשלח
יג. ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים (ט"ו כה). איתא ברמב"ן שהורהו ה' דרכו להמתיק מר במר. להבין זאת, כי חטא ועון פועל ח"ו גם בעליונים, ועיקר התקון הוא חרטה בלב ומרירות עד כמעט שישפוך לארץ מרירתו בהתוודע אליו חטאתו אשר חטא, והודע אליו קלקלתו בעליונים, לא קם רוח באדם ההוא מרוב מרירות לבו, ובזה המרירות ימתיק הדינים בשרשם ויתקן הכל. אבל מצוות ומעשים טובים אינם פועלים כל כך, רק מגינה ומצילה מן העונש. וזהו ויורהו ה' עץ, לשון עצה, רק לעשות תשובה כזו שהוא במרירות הלב, להמתיק המרירות שפעל ח"ו בעליונים. וזה מר במר:
The Ne'os Desheh (The Biskivitzher, son of the Ishbitzer) writes that Amalek in gematria is Mar, for all that is bitter in this world emerges from Amalek. The remez to Mordechai in the Torah is Mor Dror in Shemos (30:23), that the Targum translates as Mira Dachya. The implication is that merirus must be “perfumed” – made into bosem [which is also the secret of Chayav inish l'besumei b'Purya!] – i.e., the ketores [one would assume that it is the chelbanah that represents the merirus]. This process is indicated by the doubling of the word medinah – for two times medinah (without the vav) is 218 in gematria, or rei'ach – a fragrance.
And the Megillah tells us that the letters were always sent to each medinah according to its writing (ככתבה) and to each am according to its language (כלשונו). Writing represents Torah she'b'Ksav; while speaking represents Torah she'b'al Peh. The Megillah became part of Tanach because it was Amita shel Torah (Megillah 16b; see תוספות גיטין דף ו/ב: וקרי ליה אמיתה של תורה על שם שיש בו שם יחוד מלכות שמים) – the Hamtakah of Din b'Din is the truth of the Torah – that even that which seems mar is actually “ram” (which is why the pasuk says ויורהו ה' עץ – the verb form of תורה:
ספר צדקת הצדיק - אות קסח
קסח) הפחדים של האדם הוא מן החטאים כמו שאמרו ז"ל (ברכות ס'.) וכמו שנאמר (ישעיה ל"ג י"ד) פחדו בציון וגו'. והפחדים הם ממש יסורי גיהנום עיין ראב"ד על ספר יצירה בענין יסורי גיהנום. ודבר זה הוא המתקת הדינים כמו שאמרו ז"ל (ברכות ה'. וזוהר ח"ג קנ"ג סוף ע"א) מה מלח ממתקת הבשר אף יסורין ממתקין העוונות. והחטאים והדינים והיסורים הכל דבר אחד כמו שאמרו ז"ל (בבא בתרא ט"ז.) יורד ומסית עולה ומקטרג יורד ונוטל נשמה. והרי אמרו ז"ל (בראשית רבה נ' ב') אין מלאך אחד עושה שתי שליחות היינו דהמלאך נקרא כח אותו דבר [וכמו שכתב במורה נבוכים ויציבא מילתא גם מטעם חכמי האמת כמו שנתבאר במקום אחר] וכל כח וכח מיוחד בפני עצמו:
ועל כרחך דזה הכל ענין אחד ובעולם הכסא ששם מלך יושב על כסא דין נקרא דינים ובעולם המלאכים נקרא חטאים כמו שאמרו ז"ל (מדרש רבה איכה א' ו') מתיש כח פמליא של מעלה. ולמטה יסורים. והמתקת החטאים הוא המתקת הדינים. ועל ידי התשובה אז נעשה המתקת הדינים בשורשם. כי השורש הכל בלב ועיקר תשובה בלב זה נקרא המתקה בשורש. וזהו גם כן הפחד בדברי תורה דשרי שמפחד על מה שעבר על דברי תורה. וכמו שנאמר בעזרא (י' ט') שהעם רעדו מאד על העבירה ולא שמפחד מפני מילי דעלמא זהו אשרי. כי הוא המתקה בשורש דאתהפיך מרירו למתוק שהפחד עצמו שמחה כמו שמובא (תנא דבי אליהו רבא ריש פרק ג') אני שמחתי מתוך יראתי וזה אי אפשר רק ביראת ה' אבל בשאר יראות רק מביא לידי שמחה אחר כך:
ספר תקנת השבין - אות טו
והקב"ה ממתיק את המר במר כי כל קיום החיות הוא על ידי זה המר והראה זה הקב"ה למשה רבינו ע"ה מיד ביציאת מצרים בהכנה לקבלת התורה כי הם חיינו וניתן על ידי יסורים הקודמים דיציאת מצרים דוימררו חייהם, שהיה להם מירור חיים בגוף ובנפש שנשקעו בטומאת מצרים שעיקרה בתאוות והם שטופי זימה, ובני ישראל הגם שגדרו עצמן בעריות בקברות התאוה שנתאוו לבשר נאמר (במדבר י"א, ה') זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים, ועל כן נצטוו באכילת מצה שהוא צמצום תאוה ביותר, דשאור מיעוטו יפה וכן יצר הרע נקרא טוב מאוד כאשר משתמשים בו רק כפי הצריך להכניס אל הקודש וכמו שמובא בזוהר (מדרש הנעלם ח"א קל"ח.) דצריך לחמידו דאורייתא, ואמרו (יומא ס"ט ע"ב) דכשכבשוהו לא אשתכח ביעתא בת יומא כי גם מה שמוכרח לקיום המין אינו אלא מצד היצר שעל זה היה בבריאה ואתה עשיתו רע כמו שאמרו ז"ל (תנחומא בראשית ז'):
ובמרה נצטוו על השבת כמו שאמרו בשבת (פ"ז ע"ב), כידוע דבשבת התענוג מצוה דכל התאוות הם אז בקדושה, וזהו המר שהמתיק את המר שעל ידי המרירות דעולם הזה זוכין לעולם שכולו טוב ועונג וכן ששת ימי המעשה ושבת שהוא מעין עולם הבא כי צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה:
ויש לומר זהו שאמר להו ערוקאי לפי שנצטערו על שהוצרכו לברוח מחמת המציק ולבטל תלמוד תורה דרבים מהתלמידים ואמר להם לדבר אל לבם דפעמים דביטולה של תורה זהו יסודה כמו שאמרו במנחות (צ"ט ריש ע"ב) משבירת לוחות ושם (סוף ע"א) דזהו שכחת תלמוד, אבל על ידי זה מתעורר להוסיף חיל בתורה וכמו שאמרו (ברכות ה' סוף ע"א) מקרא דתיסרנו ומתורתך תלמדנו (תהלים צ"ד, י"ב), והגם דבהיסורין יש ביטול תורה זהו המתקת המר במר שגילה למשה רבינו ע"ה במסע הראשון שאחר קבלת התורה שהיה להם התגלות אור גדול דראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל, שזכו לומר שירה דאז ישיר דהוא דוגמת ואפשר עוד יותר משירת האזינו שכוללת כל התורה כמו שאמרו (סנהדרין כ"א ע"ב) מקרא דכתבו לכם השירה (דברים ל"א, י"ט) על מצות כתיבת ספר תורה:
And the eitz of Marah (that the Medrash says was a Hardufnei (oleander) is from the language of Redifah, persecution, which is essential when we are in a state of Refidim, as we were when Amalek attacked us – a state of Rifayon, as in Reb Tzadok's example of Bittul Torah. And it was the same eitz that was bitter when Haman prepared it for Mordechai, but then underwent Hamtakah and served to hang Haman.
תן לחכם ויחכם עוד!
When I was a teenager, a long, long time ago, I felt self-conscious about praying in public places like airports. On at least one occasion I entered a phone booth (remember those?) while awaiting a flight, closed the door (yes, they had doors) and spoke to the Creator of the universe through the telephone mouthpiece. (In its own strange way, it enhanced the experience.)
But it didn’t take long for me to realize that praying was nothing of which to be ashamed. And in subsequent years, when there was no other option, I performed my share of religious devotions, even with tallit and tefillin, in an assortment of public places. When on a plane, though – and this has been my practice since well before 2001 – I engage my seatmate in some conversation first, to try to establish my normalcy credentials, and then explain what I am about to do.
Caleb Leibowitz, the young man whose tefillin-donning inadvertently caused the diversion of a flight from New York to Louisville, Kentucky a few weeks ago, acted in a similar responsible way. Seated nearby was his sister; presumably she knew what he was doing. And, according to the boy’s father, quoted in the January 25 daily Hamodia, when a flight attendant inquired about the leather straps and the small boxes on the boy’s arm and head, he politely explained to her that it was a religious ritual.
Some have sought to blame the attendant for then reporting the still-suspicious-to-her goings-on to the captain. But while most experienced attendants have probably seen tefillin, there are surely neophytes who haven’t, and she may well have been one of them. (Agudath Israel of America has tried to sensitize the Transportation Security Administration to the religious practices of Orthodox Jews, and has reached out to airlines as well, offering a brochure explaining Orthodox laws and customs.)
In any event, security protocol apparently required the pilot to land the plane at the next available airport, in this case, Philadelphia, and the rest was history – or, at least, a few days of grist for news organizations, which posted the story of the suspect tefillin before the plane had even landed.
(There was considerable amusement value in some news reports too. A Philadelphia law enforcement official soberly informed television viewers how the “devices” worn by Mr. Leibowitz were called “olfactories.”)
Although the halachic parameters of what constitutes Kiddush Hashem, or “sanctification of G-d’s name,” are complex, the term is colloquially used to mean a Jew’s act that impresses others and generates positive feelings. That is not to say, though, that any act resulting in such feelings is a Kiddush Hashem – or, conversely, that an act resulting in negative feelings in others cannot be proper, and even a Kiddush Hashem.
For an example of the latter, we need look no further than a few weeks hence, when the Book of Esther will be publicly read on Purim. It describes how Mordechai refused to bow to Haman. The Midrash explains that the Purim villain wore an idol around his neck, the reason for Mordechai’s refusal. Many Jews at the time were disapproving of Mordechai’s decision – after all, they argued, it will only stoke Haman’s hatred and render all Jews even more vulnerable! Nevertheless, it was the right decision, whether or not it was a popular one. Haman’s hatred was indeed stoked, but in the end it led to his downfall.
Caleb Leibowitz did something right, too, on the plane that morning. He donned tefillin with pride and explained politely what he was doing. And most people recognized that Mr. Leibowitz was a shining example of an observant Jew, an example only reiterated when law enforcement personnel described him as “completely cooperative” throughout. And if his tefillin-donning frightened a flight attendant or bothered others, or if the image of a young Jewish man kneeling on a tarmac in handcuffs brought anyone to think of Mr. Leibowitz as some wrongdoer, that’s unfortunate. But no amount of misguided disapproval can change the fact that G-d’s name was sanctified by his performance of a mitzvah.
It was a Kiddush Hashem with ramifications, too, a gift that kept on giving. As the New York Jewish Week reported recently, an annual program among the Conservative movement’s Federation of Jewish Men’s Clubs that encouraged members to don tefillin experienced a huge surge of interest in the wake of the phylactery fiasco. A movement spokesperson noted that the international “World Wide Wrap” event “had 5000 participants the first years and the number has been consistent ever since.”
This year, though, he added, nearly 9000 men had pledged their participation.
May Caleb’s gift continue to give.
© 2010 AM ECHAD RESOURCES
[Rabbi Shafran is director of public affairs for Agudath Israel of America.]
All Am Echad Resources essays are offered without charge for personal use and sharing, and for publication with permission, provided the above copyright notice is appended.
