ר' שמואל עמנואל ז"ל ותנועת פא"י ז"ל

חבל על דאבדין. על האיש ז"ל ועל התנועה ז"ל. למדתי לפני שנים חברותא בישיבת שעלבים עם בן המנוח ילחט"א הרב ר' מרדכי (מוטי) שליט"א וזכיתי להתארח כמה פעמים בבית משפ' עמנואל. היה לי קשר מיוחד למשפחה בכך שסבי ז"ל היה רב ומורה דרך לבני משפ' עמנואל ששרדו את המלחמה בהולנד בסוף שנות ה40, ובהזכרו בסבי היתה עולה דמעה בעינו של ר' שמואל. אציל רוח ורחב דעת. הצניע לכת עם אלקיו. תנצב"ה.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/328013

ח' באב, 08:27 | ידידיה מאיר

געגועיי לפא"י

ידידיה מאיר

1

אם עיתון 'שערים' היה קיים, זו הייתה הכותרת הראשית שלו השבוע. אבל הוא נסגר, ור' שמואל עמנואל נפטר. וכך אין בעצם עיתון שיספוד כראוי לו ולתנועתו, תנועת פא"י, שניהם זכרונם לברכה.

ביום ראשון השבוע, בחמש אחר הצהריים, התאספו מאות אנשים על הדשא שבין חדר האוכל לבית הכנסת של קיבוץ שעלבים ללוות את ר' שמואל עמנואל למנוחת עולמים. גדלתי שם, על הדשא הזה, ולמרות שלא הייתי חייב לבוא להלוויה (לא הייתי קרוב אישית למנוח) הרגשתי שאני חייב להיות שם, במעמד הזה.

בדרך לשם נדהמתי לגלות מה קרה לנוף ילדותי. בחודשי הקיץ אני נזכר תמיד בבריכת השחייה של הקיבוץ, ובדרך הקסומה ממנה, בה היינו קוטפים חרובים מהעץ ואוכלים (לא רשב"י ובנו, אלא אני וחבריי לבית ספר 'שלהבת'. פשוט ניזונים מקב חרובים כדי להשקיט את הרעב הגדול שאחרי השחייה). אבל לא חרובים ראיתי ולא שבילים, כי אם שכונת וילות יוקרתית בסגנון רעננה-כפר-סבא. כמה דקות אחר כך, בהספדים, שמעתי על ההתלבטות של שמואל הצעיר באיזה אוהל לבחור לו למגורים, עם הקמת הקיבוץ: האוהל שדולף בזמן הגשם או זה האטום? היה מי שהציע לו להעדיף דווקא את זה עם החורים, כי כשיגיע סוף-סוף הצריף המיוחל, בוודאי יעבירו אליו תחילה את יושבי האוהל המחורר.

היו שם, על הדשא, כל בני משפחתו המפוארת של ר' שמואל עמנואל. עשרות נכדים ונינים חרדים ועשרות בכיפות סרוגות. אבל נדמה לי שלא היה שם נכד פא"יניק. כי אין דבר כזה, נכד פאי"ניק. גם בשידוכים אין מושג כזה יותר. יש בחור פתוח ויש סגור, יש לייט ויש חרד"ל, יש עובד ויש לומד, אבל שמעתם פעם שדכן שמאפיין מישהו כפא"יניק? אולי אם מדובר ברווק בן 70.



2

תנועת פא"י, פועלי אגודת ישראל, היא תנועת פועלים חרדית שנוסדה בשנת 1922. במשך שנים היא הקימה ברחבי הארץ יישובים ומוסדות חינוך ובתי כנסת ושכונות, ופעלה גם בכנסת, בזירה הפוליטית. העיתון שלה, 'שערים', היה במשך שנים רבות יומון, ואז שבועון, ואז נסגר. היה בו תמהיל תקשורתי של תורה עם דרך ארץ. של הוד קדומים, גם כשעוסקים בחולין של היומיום. אגב, הוא נחשב לעיתון שהביא למהפך של 77'. בשנת 76' חשף כתב העיתון ישראל קצובר כי הטקס לציון הגעתם של מטוסי ה‑F-15 הראשונים של חיל האוויר גרם לחילול שבת, מה שהוביל להצעת אי אמון בכנסת של "החזית הדתית התורתית", מה שהוביל לתרגיל פוליטי של יצחק רבין ולפיזור הכנסת, מה שהוביל לבחירות ולמהפך של בגין.

אבל תעזבו, למה להגדיר את פא"י דרך ויקיפדיה? בואו נגדיר אותה דרך אנשים, מושגים. הנה רשימת שמות, אייקונים, שבשבילי מסמלים את התנועה הזאת יותר מכול: הרש"ר הירש. כתב העת 'המעין'. הרב מאיר קרליץ. הרב קלמן כהנא. ר' בנימין מינץ. הרב רפאל קצנלבוגן. ר' שכנא רותם. פרופ' ישראל אומן. בנו שלמה אומן הי"ד. הרב דוד הלחמי. ר' יהודה נחשוני (רזמיבש). ישיבת קול תורה של פעם. תנועת עזרא של פעם. בית המדרש להלכה בהתיישבות. קיבוץ חפץ חיים. בני ראם. יסודות. בית חלקיה. יד בנימין. כל "מדינת התורה" המפוארת הזאת של המועצה האזורית נחל שורק. האחים ברונר. העיתונאי הוותיק יצחק הילדסהיימר. ר' אברהם ורדיגר.

אני מסתכל שוב על הרשימה, ושם לב לריבוי התואר ר' שמופיע בה. ולא בכדי. היום המנהיגות הדתית נחלקת בעיקר בין "הרב", שלא לומר "הגאון", ובין "מר". בפא"י היו הרבה ר'.



3

ואולי צריך להגדיר את פא"י בדרך אחרת: דרך הריח. ריח של פרות וגמרות ישנות. כילד שגדל בין שבילי קיבוץ שעלבים, ולימים גם נסע ללמוד בבית הספר במושב יסודות, כל משנת החיים של התנועה התרכזה מבחינתי בריח הזה. בחקלאים ורפתנים שמגיעים בחולצות כחולות לשיעור דף יומי. לא תמיד רק לשמוע אותו, לפעמים גם להעביר אותו. יש כבישים מסוימים בארץ, בואכה יישובי פא"י, שבהם ילדיי כבר יודעים – אבא חייב לפתוח את החלון ברכב, לשאוף עמוק עמוק את הריח הזה. להסניף.

ואל מה בעצם אני מתגעגע? לאופציה הזאת. אופציה שהיא לא בנט ולא ליצמן. הייקיות הזאת שאני מתאר, אפיינה מאוד גם את עבודת השם של האישים האלה. עם כל הכבוד (ויש כבוד) לדור הנלהב והמתלהב, לחיים שלנו תותים, לסטטוסים קצרים ולשיעורים מגניבים, לתרבות של אורות ושל פצצות לגבות – האנשים שהיתה לי הזכות לראות בילדותי היו עשויים מחומר אחר. מלאי תורה ותוכן, שקולים ושקטים, רציניים ומחויבים. רפתנים של צורה.

חתנו של עמנואל, הרב שלמה לוונטהל, ניסה להסביר זאת בהלוויה באמצעות דבריו של המנוח עצמו. פעם כתב ר' שמואל עמנואל מכתב לנכדתו, ובו סיפר על אמו, חנה הי"ד, ועל התמודדותה בתקופת השואה. הנה הדברים שאולי מעידים על הנפטר יותר מכל הספד: "החיים של כל אדם, ובמיוחד של כל יהודי, מתנהלים בשני מישורים, המישור המעשי והמישור המחשבתי והרגשי. כלומר: המעשים והפעולות, והמחשבות והרגשות. ישנם הרבה יהודים אשר משתדלים שכל הפעולות והמעשים שלהם יהיו על פי ההלכה, אבל יחד עם זה המחשבות והרגשות שלהם אינם ניזונים ואינם מעוצבים תמיד על ידי התורה. יהודים אלה מקיימים את מצוות התורה אבל אינם 'חיים ביהדות'. חיים ביהדות פירושו שכל המחשבות והחוויות נמצאות בתוך המעגל של תורה ואמונה. המעלה הזאת של 'לחיות ביהדות' מתגלית במיוחד בתנאים של צרה ומצוקה, ולא רק במצוות שבין אדם למקום, אלא גם, ובמיוחד, במצוות שבין אדם לחברו. מי שחי ביהדות מסוגל לנהל חיים של גמילות חסדים אפילו בתנאים הנוראים שהיו אז בשואה".

וכשהלוויה יצאה רגלית (וקלנועית) בשיירה ארוכה אל בית הקברות הישן של הקיבוץ, מול השמש השוקעת על עמק איילון, חשבתי לעצמי שבעצם המפעל שהכי קרוב בדורנו לפא"י – נחרב גם הוא, בדיוק לפני 11 שנים: גוש קטיף. נכון, הוא לא הוקם על ידי התנועה הזאת, אבל גם בו היה איזה שילוב ערכי ואיכותי כזה של תורה ודרך ארץ, של יראת שמיים ושל מלאכה. חבל על דאבדין.



4

ר' שמואל עמנואל נולד בשושן פורים תרפ"ז, לפני כמעט תשעים שנה, בהמבורג שבגרמניה (אלא איפה?) למשפחה של שמונה ילדים. כשהנאצים עלו לשלטון המשפחה עברה להולנד, ואחרי כיבושה הסתתרה שם עד שאחד השכנים הלשין עליה. הם נלקחו למחנות, שם הוא איבד את אביו, אחותו ושלושה מאחיו. בסוף המלחמה גם אמו נספתה במסע ה"רכבת האבודה".

בספר המופלא 'יסופר לדור', שחיבר ר' שמואל יחד עם אחיו ר' יונה (האופטיקאי מרחוב המלך ג'ורג' בירושלים שראוי לטור בפני עצמו), הם גוללו את סיפורם בשואה. הדבר המרכזי שבלט לאורך כל התלאות היה גבורת הרוח. ההקפדה על קיום מצוות ולימוד תורה בכל תנאי: קידוש של ליל שבת במהלך מסע ברכבת הנאצים, ברכת המזון תוך כדי עבודה במחנה, תקיעת שופר חרישית והקמת סוכה בהיחבא, שמירת פירורי מזון בצד כדי לקיים סעודה מפסקת ואחריה תפילת 'כל נדרי'.

אחרי השואה האחים הקימו בהולנד את תנועת הנוער 'השלשלת', במטרה להחזיר ליהדותם מאות ילדים ובני נוער וכדי לחנכם לעלות לארץ, והם הקימו, כמובן, גם משפחות משלהם. הנכד של ר' שמואל, עוז, עמד השבוע מול מיטתו וניסה לתאר את האבדה: "סבא, אני לא כותב עליך, אני כותב על החור שנפער לי בלב. להספיד אותך אני לא ראוי ולא יכול, לדבר על עזרא ואולפנת הרב בהר״ן ושעלבים והשלשלת אני לא יודע. אני רק רוצה לספר מי זה סבא שלי, בעיניים של נכד.

סבא שהמיץ שלו הכי מתוק. סבא שתמיד מציע מעדן ועוגיות. סבא שגם כשהוא חולה והנכד מגיע בזמן ארוחת ערב הוא דואג שלא יישאר רעב. סבא שדואג לכולם. סבא שלומד כל יום דף יומי. שתפילות אצלו זה ברזל. שברכת המזון שלו זה שיעור מוסר. סבא שעל שולחן שבת שואל שאלות מתאימות לכל גיל. סבא שלא צריך חידושים מהזוהר אלא קושיות מפשט רש״י. סבא של אהבת תורה ויראת שמיים. סבא שיש לו סיפורים על החזון אי"ש ור' שלוימה זלמן. סבא שמתכתב עם תלמידי חכמים שצעירים ממנו ב‑40, 50 ואולי גם 60 שנה. סבא של מסורת ושל חידוש. סבא שמדבר על דוד יונה ז"ל ועל דוד אלחנן הי"ד בהערצה. סבא שלא הייתה בו קנאה. סבא שאוהב את ארץ ישראל והיא מחזירה לו אהבה וחיים.

סבא שמדבר על השואה וחי את הגאולה. סבא שאוהב את החיים ומתגבר על כל המכשולים. סבא שאהב את כל צאצאיו, ולא משנה אם הגעת עם מגבעת או עם קוקו תמיד תתקבל בברכה. סבא שכל בניו לימודי ה׳. סבא שיש לו חוש הומור. סבא שכשהוא מתחיל לשיר כולם יודעים שהתחילו הכאבים. סבא ששבועיים וחצי לפני פטירתו הגעתי לקבל ממנו ברכה ביום חתונתי והוא בירך אותי ושר לי: יהא לנו, יהא לנו, ולכל ישראל, דוד מלך ישראל חי וקיים".



5

אז ר' שמואל עמנואל נפטר, ועיתון 'שערים' נסגר, ותנועת פא"י נעלמה. מקווה שזה בסדר שלקחתי השבוע עמוד בעיתון אחר, ובזמן אחר, ובדור אחר, כדי להתגעגע.

לתגובות: yedidyam@netvision.net.il

בערב ראש השנה האחרון פרסמתי פה את איגרת השנה טובה הזאת, ששלח לידידיו ר' שמואל עמנואל, עם תום שנת השמיטה תשע"ה (והנה עוד תפיסה פא"יניקית מובהקת: לא היתר מכירה ולא יבול נוכרי, אלא שמיטה למהדרין. אוצר בית דין. יישוב הארץ במרץ ובשמחה, יחד עם גאווה על שמירה על הוראותיו המדויקות של החזון אי"ש לחקלאי פא"י בשנות החמישים). על רקע צילום של שדות שעלבים, מנה עמנואל את עשר השמיטות שזכה לשמור בחייו בארץ ישראל, מהשמיטה בשנת תשי"ב ועד שמיטת תשע"ה. ביקשתי בשעתו רשות מהמשפחה לפרסם את התמונה הזאת, והם ביקשו להוסיף עוד פרט: שמיטה אחת קודם, בשנת תש"ה, שמואל היה במחנה ההשמדה ברגן בלזן, והוא לא ידע כלל אם יזכה לשנה הבאה.