Sunday, March 13, 2005

YGB

A blog for random comments and insights.

4 comments:

  1. A blog for random comments and insights.
    I strongly doubt that this blog's comments will fit the definition of "random" ;-).

    ReplyDelete
  2. Well, the topics will be random - would you prefer, "eclectic?"

    ReplyDelete
  3. B'kavod HaRav
    i was wondering if there is ever a decree of the rabbonim in the gemra that was stoped since the reason was lost?(unlike the ran in pesachim daf 20a bidafay haran)

    ReplyDelete
  4. What about Reb Moshe's teshuvah on clapping and dancing:

    שו"ת אגרות משה חלק או"ח ב סימן ק

    בענין אין מטפחין ואין מרקדין איך הוא בזה"ז כ"ה סיון תש"כ. מע"כ ידידי הנכבד מר אריה דן גרעהער שליט"א.

    בהא דאין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין אם יש להתיר כתוס' ביצה דף ל' שכתבו לדידן שרי דאין אנו בקיאין לעשות כלי שיר, הנה לכאורה דברי התוס' תמוהין אף אם נימא שבימיהן היו בקיאין לעשות כלי שיר יותר מבזה"ז, דהא עכ"פ מאחר שנאסר במנין אין להתיר אף שכל הטעם בטל כדאיתא /ביצה/ בדף ה', וכ"ש הכא שגם בימינו הא איכא גם מי שבקיאין לעשות כלי שיר שאין להתבטל מה שנאסר. ול"ד להא שכתבו התוס' בדף ו' בד"ה והאידנא דבזה"ז שליכא חברי מותר לקבור המת בי"ט שני דכיון דזה הטעם משום חששא ועברה החששא עבר הטעם וה"נ גבי מים מגולין דעכשיו שאין נחשים מצויין בינינו אנו שותין מהם אפילו לכתחלה, דשם בארתי שכוונת התוס' הוא, דהדבר שבמנין שהיה באיסור גילוי היה רק שאף שהחשש דשתה הנחש הוא חשש רחוק שלא היה זה חשש לאסור אף בשביל סכנה תיקנו שגם חשש קטן זה הוא חשש לענין סכנה וממילא הוא אסור מדין פ"נ, ולכן במקום שלא מצוי נחשים וליכא אף חשש הקטן לא היה ממילא בכלל התקנה. ולא אמרינן שתיקנו לאסור מים מגולין שהוא בכל אופן אטו אותן מגולין ששתה מהן נחש שאז לא היה לן להתיר אף בליכא נחשים, משום דכיון שאפשר לפרש שתיקנו רק להחשיב זה לחשש וממילא יהיה אסור אין לומר דתיקנו איסור על עצם מים המגולין דלאיזה צורך יתקנו מה שלא הוצרכו לזה. ולכן הביאו מזה ראיה לאיסור הקבורה בי"ט שני שאמר רבינא בהאידנא דאיכא חברי, שג"כ לא נימא שאסרו עצם הקבורה כדי שיאסר בכל מקום אף בליכא חברי דהא אין להם צורך לזה, אלא שאסרו שיש לחוש שהחברי כשיראו שמקברין מתיהם יכופו אותם למלאכה שמדינא לא היה נאסר שהיה זה רק חשש בעלמא ותיקנו שיחושו לזה וממילא אסורין שהוא כמביאין עצמן לחלול יו"ט, ולכן במקום וזמן שליכא חברי וליכא החשש לא היה בכלל מה שנאסר. אבל כשנאסר הדבר לא יתבטל בשביל מה שבטל הטעם אף לגמרי, וכ"ש באין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין שהוא איסור על דבר שלא שייך כלל תקון שודאי הוא איסור על עצם הדבר כדי שלא יבואו לטעות ולומר מ"ש ביד מ"ש בכלי ובכלי יבואו לתקן, שלכן אין להתיר אף שנתמעטו היכולין לתקן כלי שיר דלא היו גוזרין בשביל מיעוט מתקנין כזה שבזמננו שהוי כבטל הטעם, שמ"מ אין לבטל האיסור. ועיין בשמחת יו"ט שנשאר בקושיא וכתב לא ירדתי לסוף דעת התוס' בזה. ועיין בב"י סימן של"ט שכתב שהתוס' מדמים זה למשקין מגולים דשרו האידנא אבל ל"ד כלל כדבארתי. ולכן היה מן הראוי להחמיר, אבל עכ"פ לדינא הביא הרמ"א בסימן של"ט סעיף ג' שיטת התוס' וכתב שעל זה נהגו להקל וכן רואין אנו שהרבה יראים ושלמים מרקדין בשבת ויו"ט.

    ונראה לע"ד שהטעם הוא דנחשבה כלא פשטה הגזירה אף שכבר פשטה בימיהם אבל כיון שעכשיו נשתנה מכפי שהיה בימיהם שנסתלק הטעם לא נחשב מה שפשטה בעת שהיה הטעם לפשטה גם עכשיו כשליכא הטעם. ואף שמ"מ הרי צריכין למנות ולבטל, יש לומר דכיון שידוע שכל החכמים שבעולם היו מסכימין להתיר מאחר שעוברין, וכדחזינן שאף כשהיה הטעם אמרו שלא למחות כדי שיהיו רק שוגגין ולא מזידין ידעינן מזה שאם היה אפשר לבטל התקנה ולא יהיה כלל איסור היו ודאי רוצין בזה רק שאז שהיה הטעם לא היו יכולין לבטל משום שכבר פשטה, ולכן כשנסתלק הטעם שלא נחשב כפשטה גם עכשיו שאפשר לבטל כשהיו נמנין ומסכימין נחשב כנתקבצו החכמים ונמנו ודנו להסכים להתיר. ולא מבעיא להיש מפרשים בתוס' יבמות דף מ"ה במי לא טבלה לנדותה דסברי דגם בב"ד כיון דידוע לכל שטבלה כאלו עומדים שם דמי עיי"ש, שגם הכא דבעי שיתירו בקבוץ החכמים לימנות סגי בזה שידוע שהיו כולם מסכימין כשהיו נקבצים, אלא אף להחולקים שם מטעם דרק בהגדת עדים סגי במה שידוע לכל כאנן סהדי כיון שאין צריך אלא להידיעה מעדים והרי באנן סהדי ישנה הידיעה כמו בשמענו וקבלנו עדות, ולא כשצריך ב"ד של שלשה שאינו מצד הידיעה אלא שצריך שיהיה הגרות במעמד ב"ד סברי שלא שייך להחשיב מצד הידיעה כעמדו שם הב"ד, דמ"מ הכא שזה שצריך שהב"ד צריכין להיות בקבוץ בישיבה אחת הוא כדי שיתברר הדין יותר, ורק אז שייך לילך בתר רובא דהוא רוב מתוך כולו, ולכן כיון שהוא דבר ברור שהיו מסכימין להתיר מאחר שעוברין וכדחזינן מהא שאמרו שלא ימחו בהם כדי שלא יהיו מזידין וכדכתבתי לעיל סגי אף לדידהו להחשיב כנקבצו החכמים והתירו. זהו מה שנראה לתרץ שיטת התוס' והרמ"א שכתב שנהגו להקל. אבל כיון שהמחבר פליג וטעם התוס' אינו ברור היה מן הראוי להחמיר לכה"פ לבעלי נפש אבל לדינא הא חזינן שמקילין.

    ReplyDelete