Monday, January 15, 2007


Do you have any thoughts on dealing with issur and challenge of Hotzaat Zera LeVatala with high school/ yeshiva boys (either individual counselling or on the agenda of mussar-work a rebbe might do with his shiur)?

Yes. What I did was to use the piece in Shiurei HaRav that RYBS has about Negi'ah (I used to have the book, but lost it several years ago - it is a remarkably accessible piece about how Judaism is not meant to make you happy but heroic - it is a great segue into Misnagdus vs.. Chassidus, which can also be incorporated into this discussion - see further).

I then used the MME Kuntres HaChesed on Ahavat HaMin - but in requires contextualizing - i.e., framing the whole conversation of the tachlis of the Beriah and of Man specifically (Tzelem Elokim, V'Halachta B'Derachav). I then explained how being a Ba'al Chesed is meant to lead to Happiness, and that Chassidus does believe the goal is Happiness.

I then explained how HZL is the ultimate act of selfishness, and contrary to the idea of Chesed that is at the core of our existence and the purpose of sexuality.

My experience is that boys generally accept the logic (they find it refreshingly profound relative to what they usually hear), and that on occasion they will even tell you they have decreased their HZL. I think that is the best outcome to which one can aspire.

This even works with lower levels...




  1. The heroic life is the happier one in the long run. As per Victor Frankel's title, "Man's Search for Meaning".

    In any case, how about the letters in the first volume of Alei Shur?


  2. I was never a mashgiach ruchani, but I have talked with a lot of people - guys and rabbeim - about this topic. I will be blunt here, more for the lack of my time than for the importance of the topic (it is VERY important). HZL (I will use the abbreviation out of respect to those who who prefer not to see the M-word) is nearly impossible for an unmarried man to conquer - in today's society. Rabbi Shaya Cohen (Priority One) personally told me that to expect a boy to not HZL is not reasonable in the world we live in. There is just too much temptation around. He told me that he works with guys to try to curtail it, coming up with strategies (he did not go into specifics), but that the general attitude he took was one of "Okay, it happened again. Let's not beat ourselves up over this. We can start over fresh and try again." The attitude was one of understanding - yes, this is hard, and people are EXPECTED to fail with some sort of frequency. The key he stressed was not to let the fellow get depressed about it, to boost his spirits, to encourage him to try harder for next time. But under no circumstances did he advocate throwing the book at the boy, making him feel guilty, or even trying to wrestle the issue using logic.

    I also spent a lot of time talking with Rabbi Avrohom Baruch Rauch (Rosh HaYeshiva of WITS in Milwaukee) about this topic. His approach was similar but not as light on the fellow. This could be due to the different types of guys each rabbi typically dealt with. He would work with a guy to identify when the fellow was most suseptible (e.g. Friday night - very traditional for yeshiva guys, winter time, in the shower, after an out Shabbos having seen girls in Chicago, etcetera). Then he would work with the fellow to develop strategies for each situation. If I remember correctly, he also advocated working on a "streak" (e.g. two weeks since the last HZL, four months 3 days since the last HZL). If a guy had an issue and the streak was broken, then they analyzed what happened and put into place more strategies and worked to get an even longer streak. I remember him once even mentioning the idea of a "siyum" so-to-speak for hitting significant streak milestones.

    I know that these ideas are probably counter to the normal, but I can attest that both of these rabbeim have been successful with many students of theirs. I know many of these guys and have had conversations about the topic with them. None have ever told me about the fire & brimstone approach or the going through chazal / logic approach; that is not to say that those approaches would be ineffective. It is just that I have only had contact with this approach - an approach of understanding. I do think you will find that it is fairly successful.

    Of course, the first step is getting the guy to come to you on his own. If you have to bring it up, then you are treading on thin ice; be careful! But if the guy brings it up, and I think most bais medrish guys are mature enough to do this (I doubt so with high school), then this approach might work.

    You know my "number"; call or e-mail if you want to get further into this than is allowed on the blog. Otherwise I will follow this posting in particular to see if you get other responses.

  3. One more thought. Talking about this in a public forum is even more contraversial than the topic of HZL in general. I have argued time and again that this shoudl be brought up as a schmooze topic and that a frank discussion amongst the rebbe and the talmidim could be productive. The answer I have always received is that yes, I am right, but if there is one guy in the group who does not have a problem with HZL, then you are opening up the door for him to start having the problem. Essentially, ignorance is bliss, the needs of the one outweight the needs of the many. I am not criticizing this answer, just telling you what has been told to me.

  4. Looking abck on what YGB wrote, I realize I did not have any input on the mussar / Torah / chazal sources that can be used to discuss the topic. Alas, I cannot recall what specific sources were quoted by the rabbeim named above and by others.

  5. is nearly impossible for an unmarried man to conquer - in today's society

  6. 1. Yes, Heroic may be happier, but one has to revel in tragedy to achieve that Happiness...

  7. 2. I am not familiar with the letters. Lost my Alei Shur vol. 1 long ago.

  8. I understand how it is nearly impossible for men - married or not - not to have something happen from time to time - the tumah is just so incredibly pervasive and "in your face." I do not understand, OTOH, why it need be so "impossible" to abstain from doing a Ma'aseh b'Yadayim. If someone is not rogil in this, there is no reason for him to become rogil; and, if he is, then he must approach it like any other addiction. An analog to smoking would seem apt.

  9. The analogy to smoking is good except for one point: the desire to do it is not impressed on one by outside forces, as opposed to HZL where there are outside influences that generate thoughts which in turn generate either a physiological reaction without touching or provide motivation for the person to touch.

    As for frequency, I would be interested to hear statistics about those who are not rogil. Maybe there are many levels but it seems to me that yeshiva guys (see further for explanation as to my emphasis) would fall into three camps: 1) Those who have wet dreams and maybe some natural stimulation when seeing a person or an image or being in a situation, but no ma'aseh b'yadayim, as you say. 2) Those who do HZL with some frequency, which may be a function of location, imagery for fantazation, physical capability, etcetera. For these people, the struggle is a mighty one. 3) Those who do it infrequently. I am going to hypothesis that the reason it is infrequent is because it is something they know is assur and are trying to curtail (to whatever level for the person). Oddly, I would guess that many, many goyim fall into the third category. What not #2? I am not suggesting that goyim have less teiva (sp?), but they do not have the gedarim and issurim which inherently make those things more desireable. "Rules are meant to be broken". "That which is prohibited is more desired". So for goyim the need to do this might not be as great.

    My wife and I were talking about this topic at length and she pointed out that from a physiological and pyschological perspective the M-word is perfectly normal. The scientific and sociological literature supports this. If that is the case, then why would Hashem make it assur? Without going into all the chazal (which I am not all that familar with; it is not like this topic is laid out in HS or Bais Medrish with the mare m'komos (sp?)), I suggested that the desire may be normal - Hashem never took that yetzer harah away from us - but we are commanded to overcome the desire and live at a higher level. Self exploration and gratification might well be a healthy aspect of growing up, but that does not mean we are allowed to give in and go all the way.

    I suspect I am not completely on the mark on what I have written. Perhaps you could help give some direction? Or maybe I am on target and then some validation would be make me feel good.

  10. Good stuff here:

    But really only in the Hebrew section, such as

    שמירת הברית
    מידע כלל
    שמירת הברית (מידע כללי)

    רועי תלמיד כיתה י"ב בישיבה תיכונית נחשבת. חיים , תלמיד ישיבה קטנה מאה שערים . צחי קצין דתי המשרת בצבא במסגרת תוכנית ישיבות ההסדר, ומוישי לומד בישיבה חשובה בבני ברק.
    מה יכול להיות המכנה המשותף לכל אלה?
    לצערנו, זה יהיה נחוש מאוד מבוסס לומר שארבעתם "סוחבים" איתם בעיה בלתי פתורה, בכל הנוגע לשמירת הברית.
    רועי הוא בחור מוכשר וחינני המנסה למצוא את דרכו בחיים. נאבק בהצלחה עם קשייו בלימוד הגמרא , מדריך בבני עקיבא המשקיע ימים כלילות בהעברת רעיונות חינוכיים לחניכים בסניף .
    החניכים שכמובן מעריצים אותו עד בלי די , אינם יודעים את מה שהוא יודע על עצמו, וחווה כמעט כל יום .
    הוא יודע, שהוא נשאר בלילה לבד ער במיטה , המחשבות רצות ומתרוצצות, הרהורים עולים כובשים אותו בסערה, וכל הערכים הגבוהים , התפילות , והגמרא שלמד באותו יום , הכל נשכח ונעלם, זהו הוא שוב נכשל.
    למרות שהוא הבטיח לעצמו שלעולם זה לא יקרה לו יותר , ושפעם שעברה זה היה בטוח הפעם האחרונה, שוב הוא נאלץ להתמודד מול הכישלון.
    למחרת בשעת התפילה כשהגיע "לעמידה" הוא חושב לעצמו איזה צביעות !!! על מי אני עובד כאן !!
    האם אני לא משלה את עצמי כאני מתנדנד כשבעצם הכל בלוף !!! אני בכלל מאמין בכל מה שאני אומר?
    מוישי , שזה עתה התארס עם טובה. נזכר בכאב באותן השנים של ימי נערותו, איך גם הוא נפל פעם אחר פעם ואין מושיע. מה יגיד לה , איך יספר לה על חטאיו. אולי כדאי להסתיר, הרי ממילא היא לא תבין!!!
    את צחי הקצין, רגשות האשם לא עוזבים. לפקד על 40 חיילים אני יכול, אבל על עצמי אין לי שום אפשרות לגבור !!
    אין צורך לפרוס את היריעה מעבר לכך, העיקרון כבר מובן.
    כמעט שאין נער מתבגר או מבוגר , שלא עבר "נפילות" בהוצאת זרע לבטלה.
    את הייאוש , התסכול והאכזבה העצמית אתם וודאי מכירים. גם את הקושי בהתמודדות עם הדימוי העצמי הנמוך שבא אח"כ, אבל האם ניסתם פתרון, האם אי פעם החלטתם להתייעץ עם איש מקצוע על פתרון ,
    האם מה שהציע לכם עזר ?
    אם גם לך קשה עם שמירת הברית אתה מוזמן לפנות אלינו. במרכז "עצת נפש" יושבים אנשים בעלי רקע תורני ישיבתי, שעברו מסלול הכשרה מיוחד על ידי רבנים המבינים בעניינים אלו ומיטב אנשי המקצוע בארץ.

    אתה מוזמן לקרוא את החומר המצורף הכולל שאלות ותשובות בנושא , מאמרים , וכתבות ולהתרשם.
    במידה ותרצה תוכל להתקשר אלינו בשעות הפעילות ולבקש שיתאימו גם לך פתרון , כדי לכוון אותך בהתמודדות .

    יום ב', ד' ו-ה' בין השעות 20:00 ל-23:00
    בטלפון 02-6541899

    » שמירת הברית
    מידע כללי
    מאמרים וכתבות
    שאלות ותשובות
    סיפורים אישיים
    » חברות
    מאמרים וכתבות
    » נטיות הפוכות (הומוסקסואליות)
    מידע כללי
    מאמרים וכתבות
    הדרכה לבני נוער
    הסביבה התומכת
    מה עוד אפשר לעשות
    במת יוצרים
    שאלות ותשובות
    סיפורים אישיים
    קבוצות תמיכה
    הדרכה למורים
    » מסע אל הגבריות
    אודות הסדנא
    מאמרים וכתבות
    סיפורים אישיים
    תגובות קצרות
    » אובססיות מיניות
    מידע כללי
    התמכרות לאינטרנט
    מאמרים וכתבות
    שאלות ותשובות
    סיפורים אישיים
    קבוצות תמיכה
    » התעללות מינית
    מידע כללי
    שאלות ותשובות
    מידע כללי
    סיפורים אישיים
    » החיים כמסע
    המסע אל 'האני'
    מאמרים וכתבות


    שמירת הברית
    מאמרים וכתבות
    » מכתב של הרב יצחק הוטנר
    » מכתב של הסטייפלר
    » רק עוד עטיפה אחת
    » כוחו של הרהור
    » מי יקום במקום קודשו
    » אל תתייאש
    » כוח הרצון
    » כוח התשוקה
    » אמא, אבא - רחמו עליי!

    מכתב עידוד וחיזוק - מאת הרב יצחק הוטנר - הפחד יצחק

    [מתוך "פחד יצחק-איגרות ומכתבים"]
    אהובי וחביבי, שלום וברכה!
    מכתבך הגיע לידי, ודבריך הגיעו ללבי.
    דע לך חביבי כי עצם מכתבך מתנגד הוא לכל התיאורים הנמצאים בו. והנני בזה להסביר לך תוכן משפט זה.
    רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, ההנו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.
    הרושם שלך שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע- משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.
    התוצאה מזה היא כשנער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות, הרי הוא דומה בעיניו כבילתי "שתול בבית השם". שלפי דימיונות של נער זה, להיות שתול בבית השם, פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאוות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא, לא להיות מרוגז מסערת היצר על דרך הכתוב של "במתים חופשי"[תהילים פח,ו].
    אבל דע לך, חביבי, ששורש נשמתך הוא לא השלוה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב.ומכתבך היקר הנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבואותיו של היצר הטוב.
    באנגלית אומרים:Lose a battle and win the war [הפסד קרב , ותנצח במלחמה]. בודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל {אין בזה משום פתיחת פה לשטן}, ובכמה מערכות תיפול שדוד. אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל מערכות תצא מן המלחמה כשזר על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שינך.
    Lose a battles but win the war . החכם מכל אדם אומר "שבע ייפול צדיק וקם", והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא: אף על פי ששבע ייפול צדיק, מכול מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטיב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא ה" שבע הנפילות" שלו. וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע.
    אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי, ולוחש באוזנך, כי אילו היה מכתבך מספר לי עודות המצוות והמעשים טובים שלך הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב. עכשיו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד. רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לאומת זאת צייר גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה אתה מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלימה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמיים.
    אינך רוצה לגנוב את דעתי, שאחשוב עליך שהנך בקו הטוב בעוד שבאמת שהנך כך וכך, ועוד כך ושבע פעמים כך. ואני מה לי לכל השבע פעמים הללו. בשבילי עבודת היסוד היא כבמשך החורף העבר רכשת לך ידיעה הגונה בהלכות נזקי ממון. חזרת כמה פעמים על המסכת שלמדת. לא תכחיש את זה, זו היא העובדה המכריעה. בעובדה זו גנוז סוד הניצחון במאבק היצרים שלך.
    הנך כותב: "לעולם לא אשכח הרצון שהיה בי להצליח ולעלות מחיל אל חיל, אבל חבל כבר אבדה תקוותי". אינני יודע כיצד אתה מעיז פנים להכחיש מציאות חיה, האם אתה לא עלית מחיל אל חיל מאותו זמן שנכנסת לבית המדרש?!
    מכיר אני אותך שאינך בעל העזה כזה, שלא שהם הם הדברים: אם מוצא אתה בעצמך שיצרך הרע מתגבר עליך, הנך חושב בטיפשות ובתמימות שכבר אבדה תקוותך. דבריך פשוט מביאים לידי גיחוך. משתתף אני בסבלך הרע, אבל הסבל הזה הוא, הוא הרחם של הגדלות. ראיתי את פניך בשעת עיון בהלכה. ראיתי את פניך בשעת הקשבה לשיעורים. ראיתי את פניך בליל שבעי של פסח. האותיות החרותות על פניך בשעות הנ"ל הן אותיות של "סוף הכבוד לבוא". אין שביל הכבוד מתפתל דרך מישור: שביל הכבוד עובר מסתובב כנחש עלי דרך וכשפיפון עלי אורח. ארסו של נחש בקרבך? – הוא ישופך עקב ואתה תשופנו ראש.
    מצאתי לנכון להציע לך דברים הללו במכתב. הכוונה היא לתת לך יכולת להזדקק להם מדי פעם בפעם. מובן מאליו שמפאת זה לא היתה לי הכוונה אלא להקו הכללי. בנוגע לנקודות פרטיות, בזה יפה כוחו של הדיבור החי פנים אל פנים.
    אתה הוא השתול בבית השם !
    בהשתתפות בסבלך, בביטחון בניצחונך, בתפילה להצלחתך
    יצחק הוטנר.
    נ.ב. עכשיו הנך מבין את המשפט הראשון של המכתב, כי עצם מכתבך מנוגד הוא לכל התיאורים הנמצאים בו.
    "..... אכתוב לך את הידוע לי מתוך הניסיון....תלמידים צעירים טועים הרבה בדמיונם, בחושבם שאינם מצליחים ואינם עולים, כי ההצלחה לעליה האמיתית אינה ניקרת לעין התלמיד, כל דף גמרא שלומד ומבינו היא הצלחה, כל תוספות שהבינו היא הצלחה, ולאט לאט קובץ על יד ירבה, ובמשך הזמן נעשה גדול בישראל, מבלי הבטה בכל יום ההצליח או לא." [קריינתא דאיגרתא ח"א]

  11. Exceptional essay:

    Note: Netiv Meir is discussed in the essay. I was in Netiv Meir for 9th grade and the Elul of the 10th grade.

    במשך שנים רבות לא נדון הנושא העדין של חינוך מיני לבנים במערכות
    החינוך הדתיות. בין עולם הלכתי נוקשה לבין מבוכת המורים מעיסוק
    בנושא ש"השתיקה יפה לו" נותרה ההתמודדות עם ההתבגרות הפיסית
    ללא התייחסות חינוכית. לאחרונה הוכר בחינוך הדתי הצורך בעיסוק
    כלשהו בנושא. תמר ויס סוקרת את השינוי.
    כשהייתי בכיתה ו' בבית הספר הממלכתי-דתי בו למדתי, נכנסה יום אחד
    אחות בית הספר לכיתה, להעביר שעור הסברה מיוחד לבנות. אחרי כמה
    צחקוקים והתלחשויות נרגענו והקשבנו ברצינות ובעניין להתפתחות
    ולשינויים העתידים להתרחש בגופינו ובחיינו. גם מחנכת הכיתה ישבה
    והקשיבה עמנו ואף הוסיפה שאלות והערות משלה. לשיחת ההמשך
    הוזמנו גם האמהות. בשיעור-אחות שנערך בכיתה ח' כבר שוחחנו
    (במבוכה רבה, אך בגלוי) על דברים שבינו לבינה, כך שכשהגענו ללמוד
    בכיתות י"א-י"ב את נושא ה'אישות ומשפחה' מפי רב בית הספר במסגרת
    הבגרות בתושב"ע הרגשנו נינוחות להקשיב ולשאול.
    אצל הבנים בחינוך הדתי היחס לתמורות בגיל ההתבגרות היה שונה.
    נתנאל, בן עשרים וארבע, בוגר ישיבת הסדר, מספר סיפור אופייני:
    "הרגשתי שאני נאלץ להתמודד עם שינויי גיל העשרה לבד, כיוון שבישיבת
    נתיב מאיר בה למדתי
    לא נערכה הסברה יזומה בתחום זה והייתי נבוך מכדי לדבר על הבעיות
    שלי ביוזמתי. רק כשבגרתי והעזתי לשוחח עם חברים גיליתי שאותן בעיות
    היו משותפות לרבים מהם, ושגם הם התייסרו בהן, בבדידות קשה.
    זכור לי כי בחמישית לימדו אותנו את כללי ההלכה בנושאי 'קדושת
    העיניים', 'איסור נגיעה' וכד'. הדיון נסב על שאלות טכניות כמו: "האם יש
    כאן איסור דאורייתא או דרבנן", ולמרות חשיבותו לא קיבלתי פתרון חי
    ומשמעותי למצוקות שלי. באופן טבעי (כך אני מבין היום) העסיקו אותי
    מאד השינויים הגופניים שחלו בי והמשיכה שגיליתי אל בנות המין השני,
    והיה לי צורך גדול באינפורמציה על הנושא. אני זוכר את עצמי מגיע
    לחנויות ספרים ומסתכל בחשאי בעיתונים במדורי שאלות ותשובות בנושאי
    התפתחות מינית כדי לגלות ולדעת. רבים מן המקורות שהגעתי אליהם לא
    היו מבוקרים והציגו את הנושא בצורה מעוותת. גם הספרים החילוניים
    החינוכיים יותר שהגעתי אליהם בלבלו אותי: הם שידרו שהכל מותר ואף
    רצוי והיה ברור לי שהם נוגדים את המסר של החינוך הדתי, אבל מאידך
    לא הייתה סביבי מערכת דתית שתכוון אותי ותיתן לי כלים לממש את מה
    שהיא מצפה ממני. הרגשתי באמת קרוע: הייתי ביישן מכדי לדבר עם
    חברים מפני שלא ידעתי אם אצלם מתרחשים דברים דומים. עלו בי ספקות
    לגבי ההתאמה שלי למערכת. התסכול העמיק במיוחד מפני שהקפדתי
    מאד במצוות והתאכזבתי מרה מכך שבתחום היצר אני נכשל. במקביל
    למקורות החילוניים, שאבתי מידע גם מספרות 'ברסלבית' כמו 'קונטרס
    שמירת הברית' (שמירת הברית היא לשון נקיה מקובלת להמנעות
    מ'הוצאת זרע לבטלה' - ת.ו.) שיש בו אלמנטים של הפחדה. רגשות
    האשמה על העיסוק היצרי שלי ייסרו ודיכאו אותי, וניסיתי לכפר על מעשי
    בצומות ובדרכים שונות. הרגשתי בושה גדולה על קריאת הספרים הללו
    בסתר. חשבתי שאני חריג ושאין לי אל מי לפנות. לקח לי שנים להתגבר
    על החרדה ועל היחס הלא-בריא שפיתחתי לנושא. אולי המצב שאני מתאר
    הוא קצת קיצוני, אבל אני יודע שמתבגרים דתיים רבים חוו אותו ברמה
    כלשהי. עד היום יש בי כעס רב על אותם מחנכים שהזניחו נושא כל כך
    משמעותי עבורי, והותירו אותי להתמודדות סיזיפית מתישה."
    שיחות שערכתי עם בוגרי ישיבות נוספים שרטטו תמונה דומה. נראה כי
    בנות החינוך הדתי זכו עד כה להסברה נרחבת יותר מן הבנים, אם מתוך
    מבוכה ומחסור בכלים חינוכיים, אם מתוך תחושה כי הדיון בזוגיות הוא
    עניין 'נשי' והבנים 'כבר יסתדרו' כשיגיעו לשם, או שמא מתוך תפיסה כי
    "אין עוסקים בעריות בשלושה" כדי להימנע מלעבור על "לא תתורו", וכי
    נושאים אלה הצניעות (ולכן גם השתיקה) יפה להם.
    "התפתחות מתרחשת בקונטקסט של תהליכים מזרזים ותהליכים
    מעכבים"- מסביר ד"ר חנוך ירושלמי, מנהל שרותי הייעוץ של
    האוניברסיטה העברית ומרצה בכיר במחלקה לפסיכולוגיה. "חוסר מודעות
    עלול להוות גורם מעכב. חוסר יכולת לדבר בפתיחות, אפילו עם אדם קרוב,
    על נושאים אישיים כמו יצרים מגדיל את הרגשת החריגות וחוסר
    המותאמות האישית למערכת. תחושת האשמה עלולה להביא לתחושת
    חוסר ערך ולהענשה עצמית כדי להיטהר מהחטא".
    מה יכול להקל על מתבגר הסובל מתחושות אשמה חריפות שכאלה?
    "יכולת של מבוגרים ללוות את המתבגר בהסבר, בהבנה ובארגון עשויה
    למנוע בעיות. דיון פתוח שעוסק בתחום היצר, לא בהכרח נותן לגיטימציה
    לכל מעשה - אלא עוזר לכוון את המתבגר לבחור עמדה נכונה יותר ומסייע
    לו להתמודד, כמו בכל בעיית מוסר. חשוב לזכור כי גם לא לדבר על משהו
    זו בחירה שמעבירה מסר, והמסר במקרה כזה עלול להתפרש כך שהעיסוק
    הייצרי הוא כל כך נורא שאפילו לדבר עליו אי אפשר".
    בשנים האחרונות, מתוך מודעות גוברת ללבטים ולקשיים שחווה המתבגר
    הדתי-מודרני גם בתחום המיני נעשו נסיונות שונים 'לשבור את השתיקה'
    ולשנות במשהו מגישה זו. אולם למלא את 'שבירת-השתיקה' בתוכן ברור
    ומשמעותי - זוהי משימה קשה: האיסורים ההלכתיים שרירים וקיימים,
    ואיזו תמיכה אמיתית מצד ההורה והמחנך תסייע למתבגר שחש היטב את
    "זהו אתגר גדול" אומר הפסיכולוג (הדתי) אלי שכטר, "כיוון מסוים
    להתמודד עמו עשוי להיות ריכוך הקווים הנוקשים שסומנו לתלמידים
    בכיוונים שמהם עלולות להתעורר בעיות. ישנו פחד גדול אצל המבוגרים
    מאיום המתירנות והחילון, וכיוון שההתעסקות ב"לשמור שישארו דתיים"
    רבה, שורטטו גבולות חדים וחד משמעיים דווקא בתחום ה'יצר' וגבו מחיר
    כבד בטיב הקשר האישי בין מורה לתלמיד, דווקא בנושא בו התלמיד זקוק
    מאד לקשר כזה. גם המורים עצמם בוודאי חשים מבוכה לגעת בנושא וגם
    הם נמצאים בבדידות מסוימת. לכן צריך לפתח את הנושא ראשית כל
    בחדר המורים - חשוב שמורים יבחנו בעצמם את עמדתם ויגבשו אותה
    וחשוב לא פחות שהטיפול יבוא גם מן הדרג הבכיר - רבנים, ראשי ישיבות
    ומנהלים, כדי שהשינוי יהיה משמעותי".
    עבודת הדוקטורט של שכטר חוקרת את נושא התפתחות הזהות במצב של
    קונפליקט, וזאת על ידי שיחות עם צעירים דתיים בהקשר של זהות מינית
    ודתית, מתוך הנחה שהם חווים קונפליקט. "יש הרבה בדידות בסיפורים
    שאני אספתי. אלו צעירים שחשים שבמשך כל השנים דיברו איתם
    המבוגרים לא מתוך אותו מקום בו הם עומדים. מההתרשמות שלי,
    המסרים שאותם צעירים חוו מצד המערכת התקיימו ברמה שהיא
    אידיאולוגית בעיקרה ולכן אחידה כלפי כולם, ועוסקת באופן שבו הדברים
    אמורים להתרחש, תוך התעלמות ממה שמתרחש בפועל".
    מהו המסר האידיאולוגי ששידרה להם המערכת?
    "המסר החזק שנקלט היה: 'או הכל או כלום'. הם חשו שבשורה התחתונה
    מועבר להם בכך מסר כפול: מחד- דרישה לעקביות וחוסר אפשרות לבחור
    להשתתף רק באופן חלקי במערכת הדתית (כאמור: 'או הכל או כלום'),
    ומאידך - חיים בתוך מציאות מודרנית ומתוך זיקה ברורה לעולם המודרני,
    אבל רק עד גבול מסוים - בחוסר עקביות ובאופן חלקי בלבד. במצב כזה
    ניתן לצפות שיהיו צעירים שיפתרו את הקונפליקט בתשובה "אז כלום".
    אולם מן המחקר שערכתי עולה כי רבים מהם ממשיכים לחיות במצב של
    חוסר קונסיסטנטיות פנימית, חוסר קוהרנטיות בין איך שהם מזהים את
    עצמם, איך שמצפים מהם לנהוג ואיך שהם מתנהגים בפועל, ובעצם
    נמנעים מלהכריע ולפתור את הקונפליקט. נדמה לי כי בעולם פוסט מודרני
    פחות חשוב לצעירים לגבש זהות ברורה ולענות באופן חד משמעי על
    שאלות בנוסח "מי אני" והם מרשים לעצמם לחיות עם סתירות לאורך זמן.
    נראה כי הדגש התרבותי והערכי הרווח הוא חוסר מוכנות לוותר על חלקים
    של העצמי ואולי לכן חלק ניכר מן הצעירים לא מוכנים לשלם מחיר של
    ויתור על חלק מה'אני' מפני שהם לא רואים סיבה לוותר - לא על החלק
    המיני ולא על החלק הדתי. המצב הזה בו מצד אחד המערכת החינוכית
    והאידיאולוגית נתפסת כמוסרת "הכל או כלום", ומצד שני צעירים חיים
    בפועל בפתרונות ביניים יוצר בטווח הקצר בדידות, ובטווח הארוך תחושות
    של זרות וניתוק בין חלק מהצעירים הדתיים ובין הממסד הרבני. זאת,
    למרות שצעירים אלה עדיין מזהים עצמם כדתיים."
    "והייתם קדושים"
    "המחשבה כי צעירים דתיים צריכים לחוש שהתורה רלוונטית לתחומים
    האישיים המעסיקים אותם ביותר וכי טמונים בהם הכוחות לעשות את
    הוויתורים הנחוצים כדי לקיימה, היא שהנחתה אותנו" אומר הרב יגאל
    דנאן, מעורכי הספר והייתם קדושים - שמירת הברית נוכח אתגרי ימינו.
    הספר, שהוא קובץ מאמרים, יצא לאור לראשונה בשנת תשנ"ז ומאז נמכרו
    ממנו למעלה מ0006- עותקים. בישיבות תיכוניות ובישיבות הסדר רבות
    הוא מונח בגלוי על שולחן בית המדרש, ורק לעיתים נדירות התבקשו
    מפיציו למכור אותו בתחום הישיבה בצינעה. עורכי הספר (הנושא את
    הסכמותיהם של הרב מרדכי אליהו, הרב נויבירט, הרב שפירא ועוד)
    מצהירים בהקדמה על כוונותיהם: "יש האומרים... דברים אלה הצנעה יפה
    להם. אולם אנו אומרים: אם רב עמרם חסידא התמודד בגלוי (ע"פ המסופר
    בקידושין פא, א - ת.ו) אנו, הנחשפים יום יום לתרבות שאין בה ערכי
    קודש, ודאי שנקרא עלינו: 'מוטב שנתבייש בעולם הזה ולא נתבייש בעולם
    הבא." ואכן, הספר פורש מגוון מאמרים מפי רבנים ופסיכולוגים דתיים
    המציעים הן דרכי התמודדות והתגברות על היצר, והן דרכי טיפול
    בתחושת הכישלון והאשמה העלולות לנבוע מאי-התגברות עליו. איסור על
    צפיה בטלוויזיה וקריאה בעיתונים שאינם 'נקיים' מודגש גם הוא במספר
    מאמרים. הרב דנאן: "הגיבור הוא זה שמונע מראש את רגליו ממקום שבו
    יצטרך להלחם ביצר, וזו נקודה שחשוב היה לנו להבהיר בספר. אין אנו
    פונים אל האומר "אחטא ואשוב" ולא מוכן לעשות שינויים בחייו, אלא
    לאותו אדם המחפש את האתגר שבקדושה".
    ומה בדבר אותו נער שבבית הוריו נמצאים טלויזיה, אינטרנט ועיתונים
    "אין לקחת את ההלכה לחצאין: דעת תורה בכל הפוסקים דוגלת בצד
    המניעתי והבירור כיצד למנוע צריך להיות מעמיק. אנו רוצים לחנך גיבורים
    הנלחמים בשמחה ובמסירות, למרות הנפילות הקורות בכל קרב מתמשך,
    ולא לחנך לקטנות ולפשרות מתוך אילוצים של הרחוב המתירני. הספר בא
    להראות לקורא שהתורה מכירה את הקשיים, ומדריכה אותו כיצד להתגבר
    עליהם. הוא בא להדגיש את הכוחות הגדולים שבאדם הנבנים ומתפתחים
    מתוך המאבק שהוא עצמו הנצחון".
    דרכי התמודדות שונות מוצעות בספר, לא כולן נראות כתואמות את
    תפיסתו של הרב דנאן לגבי 'חינוך גיבורים': "העיקר איננו ההצלחה
    המוחלטת באיפוק, אלא ההתמודדות ועצם המלחמה, ולפום צערא אגרא",
    כותב הרב משה צוריאל בפרק על 'בניין הרצון'. במאמר 'עקרונות הטיפול
    הנפשי בהוצאת זרע לבטלה' מדגיש ד"ר אהרון רבינוביץ' כי "למרות
    החשיבות שיש לייחס לעבירות... צריך לשמור על פרופורציה, על איזון",
    וכי "עבודה טיפולית עם צעירים בקשר לאוננות אינה יכולה שלא לנגוע
    בחשיבות השמחה". כיוון שלדברי ר' שמואל מסאכאטשב "ידוע שעצבות
    ואוטם הלב גורמים לידי מחשבות רעות ומקרה לילה", הרי ש"אפשר
    להשתמש ברעיון זה בשיחה עם מטופלים השרויים בעצב עקב כך
    שמאוננים". רעיון נוסף שמוצע כדי לטפל בתחושת החריגות של הנכשל
    היא "לברר בצורה טיפולית למה היה סבור שרק הוא או מעטים כמוהו
    נלכדים בעוון זה, וכן מדוע עבירה זו שונה מעבירות אחרות כגון סיפור
    לשון הרע (שגם הוא, כמו איסור 'הוצאת זרע לבטלה', מושווה לשפיכות
    דמים-ת.ו.), לגביהן ברור לו שכל אחד ממכיריו נכשל".
    בכל זאת, מאמרים רבים אחרים בספר מדגישים את המלחמה המוחלטת
    ב'יצר'. הרב ישראל הס ז"ל מציע 'תיקון', ובו על הנער "לשטוף את
    העיניים... בדמעות רותחות" ובכך "אל תחשוב שיצאת ידי חובתך. על
    החוב הזה עליך לעמול כל ימי חייך!".
    "חינוך להתמודדות בעולם משתנה"
    היחידה לחינוך לחיי המשפחה במינהל החינוך הדתי עוסקת מזה שנתיים
    בפיתוח כלי התמודדות משלה בהם יוכלו להיעזר המתבגרים, או ליתר
    דיוק - מוריהם בחמ"ד. אל המפקחת הארצית על חינוך לחיי משפחה
    בחמ"ד, רבקה צ'רקה, חברו היועצות הבכירות יעל להמן ואסתר אורנבוך,
    ויחד הן משמשות צוות מוביל שהקים שני צוותי כתיבה המורכבים מרבנים,
    יועצים, אנשי חינוך חברתי ומומחים בתחומים נלווים כמו פסיכולוגיה,
    ספרות ועוד. רבים מן הכותבים עושים את עבודתם בהתנדבות מתוך
    תחושת שליחות הנובעת מצרכי השעה. התוצאה, שעדיין נמצאת כעת
    בשלבי עריכה, היא ערכה מודולרית הנושאת את השם: "המשפחה
    הציונית דתית- חינוך להתמודדות בעולם משתנה". הערכה מיועדת רק
    למורים שיעברו השתלמויות ביישומה והיא כוללת שלושה פרקים ראשיים:
    1. גיל ההתבגרות - סיכויים וסיכונים, 2. חברות, 3. לקראת נישואין.
    הסדנאות המוצעות בכל פרק מגוונות מאד הן מבחינת קהל היעד
    (מישיבות ואולפנות ועד תיכונים מעורבים) והן מבחינת האמצעים
    שמוצעים למורה כדי להוביל את הדיון (דילמות, סיפורי אירוע, סרטים
    והפעלות) והמנעד התרבותי שהם משקפים ('מורה נבוכים', פרויד
    ואריקסון, הרב קוק, החברים של נטאשה, המהר"ל, לאה גולדברג,
    'האלכימאי', בועז שרעבי ועוד ועוד). "חשוב היה לנו לנסות לענות על
    הצרכים של כל מערכת החינוך שלנו", מסבירה צ'רקה, "זהו נושא וולונטרי
    לחלוטין, ואין כל חובה להשתמש בערכה. בינתיים אני מקבלת את הרושם
    שמורים מחפשים חומר בנרות כי אין להם תשובות לתלמידים. ההמלצה
    המלווה לערכה היא שהנושאים הגופניים יילמדו בנפרד (בנים-בנות)
    ובשיתוף עם רופא/אחות או מורה לביולוגיה, הורים, יועצת ורב ביה"ס.
    המקורות היהודיים משולבים לאורך כל פרק בערכה, אולם התחום
    ההלכתי מופיע רק בסיומו, וזאת מתוך ההשקפה שאל לנו לעצור את
    המתבגרים מלדבר על מה שכן קורה בשטח, גם אם הוא מנוגד להלכה.
    הכרחי לשמוע אותם ולהשמיע להם, מפני שבוודאי איננו רוצים שיצטרכו
    לקבל מושגים רק ממקורות מעוותים. אנו עוסקים גם בנושא מחלת
    האיידס, שהמידע עליה עשוי להציל חיים, באנורקסיה, בקבלת החלטות,
    בפצעי בגרות - כמעט בכל נושא שעלול להטריד את המתבגר בן זמננו
    שנחשף לכמות אדירה של אינפורמציה לא-מבוקרת; שעתיד להינשא,
    בדרך כלל, בגיל מבוגר מבעבר; ושנאלץ עד כה להתמודד בדרך כלל עם
    מצוקותיו ללא תמיכה מבחוץ".
    הפרק לבנים העוסק בנושא היצר, ושנכתב בידי הרב איתמר חייקין, מדגיש
    גם הוא (בדומה לעורכי הספר "והייתם קדושים") את העמדה כי "עלינו
    להציב בפני הנוער את האתגר, ולהסביר כי בנושא זה יש מקום לשליטה
    עצמית... הנער יכול להחליט אם הוא משקיע אנרגיות בכל מיני דברים
    שונים או מתרכז בעניין אחד... יצר הרע תורם להתפתחות העולם, ומהווה
    מרכיב חשוב ביחסים שבין איש לאשתו". גם כאן ניתן למצוא הצעות
    להתמודדות עם הכשלון, מתוך דגש על היבט ה'ירידה לצורך עליה' ולקיחת
    אחריות עצמית של המתבגר על אישיותו.
    הערכה נכתבת בתמיכה של מנהל החינוך הדתי, וזוכה לעידוד מצד הרב
    פרופ' שפרבר (יו"ר מועצת חמ"ד), הרב יובל שרלו ואנשי חינוך רבים.
    "וחי בהם"
    האם העיסוק המודגש והמורחב שמציעות תוכניות מיוחדות ל'חינוך לחיי
    משפחה' הוא התשובה ההולמת ביותר למתבגרים כמו 'נתנאל'?
    הרב יהודה ברנדס, ראש בית המדרש בבית מורשה ומנהל הבית הספר
    התיכון לבנים 'הימלפרב' לשעבר, מוצא שיש בשיטה זו כניעה לעולם
    הנכרי והחילוני, המעמיד לדעתו את הנושא מחוץ לכל פרופורציה: "בוודאי
    שצריכים לעסוק בכך בהרחבה ולהעלות לדיון פתוח כל בעיה שמתעוררת"-
    הוא מבהיר- "אולם כל פעולה שתעשה באופן מגמתי מוציאה את התחום
    מהחיים עצמם. אל לנו להיגרר לדיספרופורציה בעקבות העימות עם
    המתירנות. אם נבנה נכונה את החינוך שלנו ממילא הוא יתן לה מענה.
    'נידה', 'בעל קרי' ו'תשמיש' הם מונחים המופיעים במסכת 'ברכות',
    וכשמגיעים ללמוד אותם, כמו גם את סיפור יהודה ותמר המקראי, חשוב
    לפתח דיון ולהבהיר לתלמיד איך זה קשור אליו, כפי שצריך לנהוג
    הדגשת-רלוונטיות בכל נושא לימודי. בסופו של דבר גם כאן- הכל תלוי
    במורה. לתוכנית מיוחדת בתחום יש את היתרון בכך שהיא עשויה להוות
    כלי עבודה, להגביר את הרגישות ולאלץ מורים לחשוב איך להתמודד עם
    הנושא, אולם היא גם עלולה לעורר גיחוך בקרב התלמידים. השיטה
    האידיאלית, המסתמכת על יכולותיו של כל מורה ומורה, היא לשלב את
    המסרים באופן טבעי, ולא מאולץ או מודגש בחומר הלימוד, מתוך הגישה:
    'וחי בהם'".
    האם די בפתרונות המתוארים כאן כדי לתת מענה משמעותי למצוקות
    הנובעות מהאיסורים ההלכתיים הקיימים? מהי הדרך הראויה - דיון תחום
    ומוגדר, או כזה הנובע מתוך תכני הלימוד היומיומיים? למחנכים פתרונים.
    אולם בבואם להכריע ראוי שתעמוד לנגד עיניהם המטרה למנוע כל נזק לא
    הכרחי. כפי שניסח זאת הרב שלמה אבינר (בפורום של אנשי חמ"ד):
    "עלינו ללמוד להאזין למתבגרים על מנת שידברו, וללמוד לדבר על מנת
    שיאזינו. במציאות העכשווית נראה שהשתיקה גרועה יותר מכל דבר

  12. I don't know much about HZL -- never discussed in BY schools ;-) But today I had a check up and in answering the usual list of questions, offered, "couldn't a woman lie, like if she is pregnant deny she is smoking." The doctor replied that what he has seen is that despite the addiction, he has seen woman who smoke quit immediately when pregnant and then resume after giving birth. So given the right motivation, one could conquer something that even has a physical addiction componenet.
    -Guess who

  13. Regarding addiction, this issue has been dealt with as such with much success. See where they regularly address this with the principles of 12 step programs under the guidance of Rabbi Dr. Abraham Twerski. Even those who may not be showing signs of actual addiction have much to benefit from the website if they've experienced distress as a result of this struggle.