מקום קבוע
מאת משה אריה אפפעל
תלמיד במתיבתא שעי ישיבת רבנו יצחק אלחנן
במסכת ברכות, דף ו עמוד ב כת': "אמר רבי חלבו אמר רב הונא, כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו". והגמרא מבארת שלומדים מ"עמד שם" שאברהם קבע לעצמו מקום קבוע לתפלה.
לכאורה יש להתקשות למה אומרים על הקובע מקום לתפלתו שהוא "חסיד"? המהרש"א מסביר, "וראוי לומר עליו אי חסיד כו' שזו ממדת חסידות הוא שמבקש צרכיו ממדת הרחמים ואין פונה פניו לבקש גדולות בדרך אחר". הרי שלפי המהרש"א החסידות הינה במה שמבקש ממדת הרחמים ונשאר במקום אחד, כי איש זה שקובע מקום לתפלה בוטח שיקבל כח מהקב"ה באשר הוא שם, ולא חושב להרבות את "ההשפעה" ע"י שיתפלל. דאדרבה, שמא ע"י שינוי מקומו יאבד את הכח הזה מאת ה'.
רבינו יונה מסביר שקביעת מקום לתפלה זאת מדת ענוה. ולפי רבינו יונה אומרים עליו שהוא חסיד כי הוא כל כך מדקדק בתפלתו שאפילו יש לו מקום קבוע לכך. ואהבת תפלה כזאת, שהיא ממדת ענוה, הינה חסידות. ומוסיף רבינו יונה שלהשיג מעלה זאת צריך רק לקבוע תפלתו בית כנסת מיוחדת, ואין צריך מקום מיוחד בבית כנסת. רק כשמתפלל ביחידות בבית צריך מקום מיוחד. אכן הרא"ש מחולק עם רבינו יונה, כי הרא"ש סובר שצריך גם לקבוע מקום מיוחד בתוך בית הכנסת.
והנה באנציקלופדיה תלמודית ערך "בית כנסת" כת' שהמאירי סובר שאינו יכול לאסור את המקום קבוע שלו על חברו. וכת' שגם בזה הרא"ש מחולק, כי הרא"ש סובר שיכול כל אחד לאסור את מקומו הקובע על חברו. ויש עוד מחלוקת, בין הספר החסידים ובין הרא"ש, על ירושת המקום קבוע. ובאנציקלופדיה תלמודית כת' שהרא"ש סובר "שכל אחד מוריש את מקומו בבית הכנסת לבנו". אכן בספר החסידים סי' תתיא להפך, שאב לא יוכל להוריש את המקום שלו לבנו. וצ"ע ביסודות מחלוקות אלו.
נראה דנקודת כל המחלוקות האלו היא המחלוקת בין הרא"ש ובין רבינו יונה על העיקר של מקום קבוע. רבנו יונה סובר שקביעת המקום הזאת באה להרבות את הכוונה. ולפי זה רק צריך בית כנסת קבוע. וכאשר מבואר בדברי רבינו יונה: "בית כנסת...כולה מקום תפלה היא", דיש יותר כוונה בתוך כל הבית הכנסת. אכן הרי הרא"ש סובר כמו שכתוב בנו ר' יעקב בטור בהלכות תפלה סימן צח: "וקביעות מקום כמו קרבנות שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו". הרי שלשיטת הרא"ש והטור צריך מקום מיוחד בבית כנסת כי בקרבנות כל אחד ואחד קבוע מקום מיוחד לעצמו. ולכן לשיטת הרא"ש, כשם שכל משמרה בביהמ"ק היה לה טבעת וחלון מסוים משל עצמו, כך כל מתפלל צריך שיהיה לו מקומו הקבוע משלו. ולכן יכול לאסור אותו על חברו. וכשם שכל משמרה הורישה את טבעתה ואת חלונה לדור הבא, כך אדם מוריש את מקומו לבנו. ונראה לעומת כך דהמאירי סובר כרבנו יונה, שאין צריך מקום מיוחד בבית כנסת (דא"צ לזה כדי להרבות בכוונה),ולכן אין לו מקום שיכול לאסור. גם נראה שהספר החסידים סובר כרבנו יונה, דעיין בספר אשי ישראל פרק ט הלכה טו שהביא הלכה למעשה: "גם אם הוא אנוס ומתפלל בביתו יקבע לו מקום תפלתו כדי שלא יפריעו לו בני הבית". וגם כת' שם בהלכה יח: "שלא יקבע את מקומו בח' טפחים הסמוכים לפתח כניסת בית הכנסת אם פתח זה פונה ישירות לרשות הרבים כיון שיש לחוש שיסתכל החוצה ולא יכוון היטב בתפלה". לפי זה מובן היטב למה הספר החסידים (אשר פסק האשי ישראל כוותיה ג"כ) פסק שאב לא יכול להוריש את מקומו קבוע לבנו, כי המקום הזה רק הביא לריבוי כוונת האב עצמו ולא כוונת הבן, והבן צריך לקבוע מקום לעצמו כדי להרבות את כוונתו, דלא שייך לירש כוונה – ומקום כוונה – מאביו, ודוק.
ולפי"ז הרא"ש יכול לתרץ גמ' קשה בירושלמי. דבברכות ירושלמי דף לה עמוד א כת': " א"ר תנחום בר חנינא צריך אדם לייחד לו מקום בבית הכנסת להתפלל". וכת' שם בדף לז עמוד א: "א"ר יוחנן המתפלל בתוך ביתו כאילו מקיפו חומה של ברזל מחלפה שיטתיה וכו'". הרי שבירושלמי יש הו"א שיש סתירה בין המאמרים. אכן מסקנת ירושלמי שאין כאן סתירה כי "כאן ביחיד וכאן בציבור". ואנחנו לא נדע מה הסתירה בהו"א ומה התירוץ במסקנא. אכן לפי שיטת הרא"ש יש לבאר את הסתירה, שבדף לה אומרים שתפלה בבית שפיר דמי, ואילך בדף לז אומרים שתפלה בבית לאו שפיר דמי. ולפי הרא"ש מיישב הירושלמי שאין כאן סתירה, שאין צריך מקום קבוע בבית כי בית אינו מקדש מעט כבית כנסת.
[יש עוד כמה ביאורים בירושלמי. הפני משה סובר שבדף לה אומרים שתפלה בבית כנסת שפיר דמי, ובדף לז אומרים שתפלה בבית שפיר דמי. וביאר הפני משה את יישוב הירושלמי: "כשמתפלל ביחיד...טוב לו להתפלל בביתו...כאן בציבור ... יתפלל בבהכ"נ עמהם". הרי שלפי הפני משה אין כאן סתירה כי בדף לה מדברים על תפלה בציבור ואילו בדף לז מדברים על תפלה ביחידות. ובספר שערי תורת ארץ ישראל ביאר את הסתירה שבדף לה אומרים שתפלה בבית שפיר דמי, ובדף לז אומרים שתפלה בבית אינו שפיר דמי. ולפי השערי תורת ארץ ישראל מיישב הירושלמי את הסתירה שבבית ש"ד רק אם יש לו מנין. והר"ש סיריליאו ביאר את יישוב הירושלמי: "דאפי' דאורחיה להתפלל בתוך ביתו ידקדק שיהא בשעה שהציבור מתפללין". והיינו דלפי הר"ש סיריליאו אין כאן סתירה, שבבית ש"ד רק כשהיחיד המתפלל בבית מתפלל בשעה שהציבור מתפללין.]
No comments:
Post a Comment