Tachlis

In an exchange concerning the Satmer Rebbe zt"l, I received the following two related comments:

You as a rabbi who can learn surprise me. Does someone choose a car on its color alone. You dismiss the SR because of his 'color'. The way he writes about others. If you want to pasken a halacha if zionism is correct or not you should go by his reasons, what difference does it make how he 'terms' others. Either his 'lomdus' is correct or it isnt. What he calls others who dont agree with him is neither here nor there.

You may say that you havent 'denigrated' him, but you have made sure that others on here and on RHM'S blog have. Most calling him much more vile names than he ever called anyone. Do you really think this is a great mitsva what you are doing. Just because they are all am haarazim not realising his greatness is not an excuse. You seem to have too many threads running at once. Perhaps you close one about this. 

NO WRONG.

I gave the example of a car. People like you and the rest of the posters here and on RHM who have absolutely no knowledge of torah would buy it on its color. The outside trappings. A Rabbi who can learn like the owner of this blog ought to know better. He should be looking at the substance of his arguments against zionism before disparaging him not at his color or his actions.

Why should anyones actions whatever they may be, be proof to his shittos. 

This comment reminded me of a story of Reb Tzadok and the Rogatchover related in the short biography at the beginning of Sichas Malachei HaShareis.

Free translation:

Later, in the days of his [Reb Tzadok's] greatness, when the famous Gaon R' Yosef Rosen shlita, ABD"K Denenburg was with him and wanted to engage in pilpul with him, Reb Tzadok told him that the berachah of Atah Chonen, when it was enacted by the Anshei Knesses HaGedolah, they did not have in mind that it should relate to achieving greater magnitudes of pilpul. Nevertheless, continued Reb Tzadok, since one's travels are directed by Hashem, perhaps he [the Rogatchover] was brought to him [Reb Tzadok, to receive the following message:] "While your honor is an illui [prodigy], you should know that I too was an illui [to the extent] that even when I was very young I bested all the Gedolim with whom I engaged in pilpul. [Earlier in the biography it was mentioned that the famous Gaon R' Yitzchok Elchonon Spector zt"l, ABD"K Kovno had come to visit the young R' Tzadok and converse in Torah.] Nevertheless, I later saw that it is impossible to merit the crown of Torah until one grabs hold of [and opens] the door of the students of Rabbeinu HaBesht zy"a.


Now, I am a big "fan" of Reb Tzadok, but in the final analysis remain a Misnaged (or, according to Chabad, let us say "Olam'she).


So I would suggest that in my fantasy world - in which the Mussar Movement still exists - we would paraphrase that last line on the basis of the Gra, Mishlei 4:13):

 ביאור הגר"א - משלי פרק ד פסוק יג 

חזק במוסר - אחוז את המוסר שהתחלת בו ותחזק את עצמו. אל תרף - אפילו לפי שעה אל תרף א"ע מן המוסר. נצרה - כלומר, אלא אדרבה תוסיף תמיד גדרים ומצות על המוסר שלא יבא לידי רפיון. כי היא חייך - כי מה שהאדם חי הוא כדי לשבור מה שלא שבר עד הנה אותו המדה לכן צריך תמיד להתחזק ואם לא יתחזק למה לו חיים

And, in truth, no paraphrasing is necessary, for the Rebbe, Reb Elimelech of Lizhensk zt"l writes in the Tzetel Katan:

טז. האדם לא נברא בעולם רק לשבר את הטבע

Once upon a time - in my youth - the commenter's position would have resonated with me. Lomdus is the ikkar - the engine and the transmission - everything else tafel - the color and the trim. But as I become more advanced in years (the big 5-0 coming up in 40 days - sooner by the secular calendar!), it becomes clear to me, that middos are the engine and transmission, and the lomdus - geschmak as it is - is the color and the trim.

Hence, a shittah that manifests Deracheha Darchei Noam v'kol Nesivoseha Shalom rings true. Nikkarim divrei emes. A shittah that manifests kitrug and kintur... well...

BTW, I found a wonderful essay on this topic (mostly from a Litvishe perspective, but with some token Chassidus):

שיחתו השבועית של

ראש הישיבה - הרב יוסף צ. בן-פורת

שבירת וכיפוף הרצון העצמי – מצות-עשה גדולה וחשובה!

פרשת משפטים תשס"ט

"כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כג, ה).

ובספר החינוך (מצוה פ): "לְהָסִיר הַמַּשָּׂא מֵעַל הַבְּהֵמָה שֶׁיָּגְעָה בְמַשָּׂאָהּ בַּדֶּרֶךְ... מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, לְלַמֵּד נַפְשֵׁנוּ בְמִדַּת הַחֶמְלָה שֶׁהִיא מְשֻׁבַּחַת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁחוֹבָה עָלֵינוּ לַחֲמֹל עַל הָאִישׁ הַמִּצְטַעֵר בְּגוּפוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ (עַל) הַמִּצְטַעֵר בַּאֲבֵדַת מָמוֹנוֹ, מִצְוָה עָלֵינוּ לַחֲמֹל עָלָיו וּלְהַצִּילוֹ".

למדנו אפוא, שמצוה לעזור לזולת הן בפריקה והן בטעינה.

עדיף, לעזור לאדם שאני שונאו – מלהציל חיה מייסורים!

במסכת בבבא מציעא (לב, ב) אמרו שאם אדם רואה שתי בהמות, אחת של ידידו הטוב הרובצת, מחמת כובד משאה וצריך לפרוק את מטענה, והאחרת של אדם השנוא עליו, שצריך להטעין אותה. מצוה שיעזור תחילה לשנוא, להטעין עמו את בהמתו, "כדי לכוף את יצרו"! שואלת הגמרא, לפי הדעה שאסור מן התורה לצער בעלי חיים, אם כן, היה צריך האדם לעזור לפרוק מהבהמה המתייסרת תחת משאה, ורק אחר כך לטעון את בהמת השונא. מתרצת הגמרא: "אפילו הכי כדי לכוף את יצרו עדיף". דהיינו, למרות שהפריקה מתעכבת והבהמה מצטערת, מכל מקום, עדיף לטעון תחילה את בהמת האדם השנוא, משום שבכך האדם מכופף את יצרו ופעולה זו, עדיפה מלחמול על בעל חיים!

ובמסכת פסחים (קיג, ב) שאלו, הרי כשהתורה מצווה על האדם לעשות מצוה, ברור, שהוא אינו רשע. אם כן, איך יתכן שהוא שונא יהודי אחר?! שהרי יש איסור בתורה "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז). והעמידו את הפסוק באופן, שרק הוא לבדו ראה שבעל החמור עבר עבירה בדבר ערווה, ומכיוון שהוא רק עד אחד, אסור לו ללכת לבית דין להעיד ולספר את הסיפור, ולכן מותר לו לשונאו. ורב נחמן מוסיף שם, שלא רק  שמותר לשונאו, אלא מצוה לשונאו. אם כן, יש לפנינו חידוש גדול, בצד אחד עומד ידידי, אחי ואוהבי ולידו, חמורו כורע תחת מטענו וסובל ייסורים קשים. מן העבר השני, עומד אדם שיודע אני, ללא צל של ספק, שרשע הוא, שכן ראיתיו, במו עיני, עובר במזיד עבירה של ערווה, ומצוה עלי לשונאו. והנה, הוא מבקש ממני, לעזור לו לטעון משא על גבי חמור. את מי עלי להעדיף? ברור, שכל אדם בעולם, יענה תשובה חד משמעית, יש לעזור לצדיק! כיוון, שבכך אקיים שתי מצוות: א. אציל את החמור מייסוריו. ב. אעזור ליהודי צדיק, שהוא גם ידידי.

אולם, גם כאן מתברר, שדעת התורה רחוקה מדעת האדם, כרחוק מזרח ממערב! ידועים דבריו של בעל הסמ"ע, רבי יעקב פאלק זצ"ל (ת"מ-תקט"ז 1680-1756) "פסקי הבעלי בתים ופסקיהלומדים הם שני הפכים"! (חו"מ הל' דיינים, ג, סקי"ג). ולמעשה, מפורשים הדברים בדברי הנביא: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאם ה'. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם " (ישעיה נ, ח-ט). ובאו חז"ל ואמרו, שמצוה עלי לעזור לאותו אדם שאני שונאו, על אף שהוא עובר עבירות, וזאת מכיוון, שבכך אני פועל נגד רצוני ומכופף אותם. אם כן, רואים אנו שעמדת ההלכה, שעדיף שחברי הצדיק לא יזכה לעזרתי, החמור יסבול בצורה קשה, ובלבד, שאני אדכא את יצרי ואכופפהו!

ההסבר לכך, נתנו המפרשים (מנחת חינוך, שם)  על פי דברי הר"ן, שמותר לצער בעלי חיים כשמביא הדבר תועלת לאדם. והיות שכופף ושובר האדם את יצרו, מביא לו הדבר תועלת רוחנית גדולה, מותר לצער בעל חיים לצורך כך. ורבינו  יונתן מלוניל (ד'תתצ"ה-ד'תתקע"א 1135-1211) [תלמיד הראב"ד בעל ההשגות, מראש חכמילוניל, עמד בחליפות מכתבים עם הרמב"ם שהשיב לו הרמב"ם בכבוד גדול] כתב, שכפיפת היצר עדיפה מכמה מצוות כמו שכתוב בתהלים (נא, יט) "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱ-לֹהִים לֹא תִבְזֶה ".

רבן של ישראל החפץ-חיים זצ"ל, נתן לנו יישום מעשי להלכה זו. אם יזדמנו לאדם אוהב ושונא, שצריך להיטיב להם, ואינו יכול להיטיב, אלא לאחד מהם, עליו לעזור ולסייע לשנוא עליו  ולהעדיפו על פני אוהבו! (ספר "אהבת חסד", פ"ד בנתיב החסד, אות ב).

אולם, עדיין לא ירדנו לעומק ההבנה, על שום מה על האדם לכופף את רצונו? יודעים אנו, שעל האדם לשבור רצונות רעים, רצונות של חטא ועוון, של רוע ואכזריות, אולם, באופן הנ"ל, הלוא מדובר על רצון טוב ומרומם, לעזור לאדם צדיק ולחיה סובלת ומתייסרת, ולהימנע מלהיטיב לאדם רשע.

התועלת שבכיפוף הרצון

מרן הגאון הגדול רבי אהרן קוטלר זצ"ל מתמודד עם שאלה זו.

"הנה ענין כפיית היצר יש בו עבור האדם תיקון גדול לעתידו, שאם מרגיל עצמו לפעול כפי רצונו, הרי הוא עלול לחטוא חטאים גדולים ולהרוס את כל מצבו הרוחני, כמו שהאריך הגרי"ס (במכתב יז), הוא מבואר בחז"ל במקומות הרבה לאין שיעור. אכן בשביל העתיד בלבד, דאינו אלא אפשרי ולא ודאי, לא היתה נדחית שום מצוה דאורייתא ודאית עכשיו, ובפרט דאין העתיד תלוי בפעולה זו בלבד. ומוכח דזולת ענין התיקון לעתיד. הרי כפיית היצר היא מצוה בעצמותה. דאף דיתכן דהטעם הוא כדי להתרחק מן החטא ושיוכל לעמוד נגד יצרו. אבל הוי מצוה בעצמותה. וחמורה כל כך, שמצוות צער בעל חיים, נדחית מפניה" (משנת רבי אהרן משפטים, עמ' קלא-ב).

ונבאר דבריו: אם נניח, שכפיית היצר היא אמצעי בלבד, כדי להתרגל לשלוט על רצונותיו, הרי שעל פי כללי ההלכה לא היה בכוח פעולה זו, לדחות קיומה של מצוות עשה של צב"ח הניצבת עתה, בפני האדם. ואם אמרו חז"ל, ונפסק הדבר להלכה, ששבירת היצר דוחה מצוות עשה, מוכח שזו מצוה בעלת דרגה גבוהה מאוד, שיש בכוחה לדחות מצוה בדרגה נמוכה הימנה. ויתכן, שניתן להגדיר מצוה זו, כ"מצוה רבה", שיש בכוחה לדחות מצוה רגילה (יעויין גיטין לח, א תוד"ה המשחרר עבדו).

אולם, גם לאחר שמרן הוכיח לנו בצורה חד-משמעית, שלכוף את היצר, זו מצוות עשה. עדיין, לא ברור למה זו מצוה? מה טוב בכך? מה המקור לכך?

שבירת המידות מטרת ותכלית החיים

מרנא הגר"א זצ"ל כתב בפירושו למשלי על הפסוק: "הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ" (ד, יג) : "כי מה שהאדם חי הוא כדי לשבור המדה שלא שבר עד הנה, ולכן צריך תמיד להתחזק ואם לא יתחזק למה לו חיים".

והנה, בדבריו אלה, שהובאו גם בספר "אבן שלמה" (פ"א, ב), מבחין המתבונן בחידוש עצום עד מאוד! שהרי אם היו שואלים איש מאיתנו, מה היא תכלית החיים של האדם, לשם מה ירדה הנשמה לעולם? היינו עונים, כדי ללמוד תורה ולקיים מצוות! שהלוא כך אומרים אנו ערב ובוקר, "כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ וּבָהֶם נֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה". מוסכם על הכל, שאכן צריך האדם לתקן את מידותיו, אולם, רגילים אנו לחשב שאין העבודה העיקרית בחיים. ברם, הגר"א מעמיד כאן את שבירת המידות, כמטרה המרכזית, עד כדי כך, שהוא קורא תיגר על האדם שעבר עליו יום אחד מבלי ששבר מידה כלשהי, בשאלו אותו, רטורית, 'למה לו חיים'?! והלוא, אנו היינו עונים, שבמשך אותו יום, האדם למד הרבה תורה וקיים הרבה מצוות. אולם, כנראה, שעמדתו של רבינו היא, שהתורה והמצוות, הינן אמצעי והמטרה היא שבירת המידות! כמ"ש חז"ל: "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל, ב). הרי שהתורה היא אמצעי למלחמה ביצה"ר. מטרתה הסופית של המלחמה, היא שבירת המידות ותיקונן. כמו שברור לכל, שארגז כלי עבודה שנושא החשמלאי, הוא כלי ואמצעי לתיקון החשמל ותו לא. וכך כליו של טכנאי המקררים וכך הכלים שנושא השרברב, שבא לתקן את הצנרת. כך התורה והמצוות הם כלים לשבירת המידות ותיקונן.

בכך יובן מאמר חז"ל: שכשעלה משה למרום לקחת את התורה, בקשו המלאכים לשורפו, ולהשאיר את התורה אצלם. אולם, הקב"ה גונן עליו ואמר לו לענות להם! תשובתו הייתה: "מה כתיב בה: לא תרצח לא תנאף לא תגנוב קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא"! (שבת פט, א).לכאורה, הדברים לא מובנים. הלוא, המלאכים ידעו את התורה, שהרי למדו אותה מאז בריאת העולם. אם כן, מה חידש להם משה מה שלא ידעו לפני כן? לכן, נלענ"ד, שהם חשבו שתיקון המידות הרעות: רציחה, ניאוף, גניבה הוא אמצעי ללימוד התורה. כמ"ש התנא רבי אלעזר בן עזריה: "אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה" (אבות ג, יז). "כֹּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת" (שם ג, ט). וְאולם, משה רבינו אמר להם, שההיפך הוא הנכון, שהתורה היא אמצעי לתיקון המידות. ואם המטרה לא קיימת לגביהם, לשם מה צריכים הם את 'ארגז עם כלי העבודה'?

לומר את האמת, לאחר שהבנתי כך בדברי הרב הדומה למלאך, הגר"א זצ"ל, חרדתי למשמעות המהפכנית, אליה הביאוני דבריו. אולם, לאחר שראיתי שגם מו"ר אביר הרועים, ראש הישיבה של דורנו, גם הוא נחרד מעומק הרעיון, נחה דעתי.

"ומה שכתב הגר"א – ואם לאו למה לו לחיים, ביאור לשונו הוא, שהנשמה מצד עצמה אינה צריכה את החיים כאן בעולם הזה כי היא חלק אלוק' ממעל והיא נקייה, אלא כל תכלית ירידתה של הנשמה לעולם הזה בכדי שיהא תתעלה על ידי מלחמת היצר. וזה רק על ידי מלחמת המידות! ואם אינו לוחם מלחמה זו, ואין אצלו שבירת המידות, אם כן למה לו חיים, שהרי נוח לו שלא נברא, והנשמה היתה נשארת למעלה, וגם אם לא יהיו לאדם חטאים, מכל מקום אין לו את העלייה של המלחמה, וממילא נוח לו שלא נברא, וכל תכלית בריאתו היא עבור המלחמה ושבירת המידות.

כמדומה שהדברים האלו של הגאון נוקבים ויורדים עד התהום! יתכן שמתפללים ומקיימים מצוות, אך אין את המלחמה ואת שבירת המידות... והגאון אומר שאם לא שבירת המידות למה לו חיים?! אלו דברי הגאון, שמי לנו גדול הימנו, אשר כל רז לא אניס ליה, כל התורה היתה פרושה לפניו, והוא אומר שאם לאו למה לו חיים.

ובאמת לכאורה היינו אומרים שאין לומר דבר כזה, איך אפשר שללא שבירת למה לו חיים, והרי גם בלי זה יש את כל התורה כולה, יש מצות שבת ויום וכל התרי"ג מצוות ורק זה חסר, ומדוע אם לאו למה לו חיים? אלא שגם כל קיום שאר העניינים תלוי עד כמה יש בהם שבירת המידות. אתה מקיים שמירת שבת כשאינך עצל ואם הנך עובר על המצוות הרי זה מפני שהנך עצל מלקיים את המצוות הכל מחמת המידות כמדומה לי שחידוש זה של הגאון בוקע רקיעים והוא חידוש שעד היום לא עמדתי על הבנתו באופן זה! 'ואם לאו למה לו חיים' האדם יכול להתהלך כשהוא טופח לעצמו מתוך הרגשה טובה - 'ברוך ה' אני לומד, אני מתפלל', אך אוי!... עיקר חיות האדם להתחזק תמיד בשבירת המידות! ואם לאו למה לו חיים? וכמה רחוקים אנו מזה??" (מרן הגרא"מ שך זצ"ל ספר "מחשבת מוסר" ח"ב עמ' רנד-ה).

גם מרן המשגיח הגה"צ מו"ר רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, כותב במכתב:

"אעתיק פה העתקה אשר תח"י מאת הגאון רבי יצחק בלזר זצ"ל 'כי אמרה הגמ' בפ' אלו מציאות אויב לפרוק ושונא לטעון וכו' לכוף יצרו עדיף יעו"ש בגמ'. וע"ז אמר, כי מהגמרא הזאת נראה נפלאות וגדולות כי כל עיקר כלל התורה ויגיעת האדם הוא לראות לכוף את יצרו. ואמר בזה"ל (כמדומני): שענין לכוף את יצרו דאס איז אכלל וואס דאס איז מקיף אלץ [תרגום: לכוף את יצרו זה כלל שמקיף את הכל], וענין שבירת הרצונות וכפית היצר זהו עיקרי יסוד גדול בעבודה" (אור יחזקאל מכתב לה).

והנה, נמצא דבר זה מפורש בתורת רבינו משה במז"ל:

"וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים" (הל' תמורה, פ"ד).

התענוג האמיתי לנפש, שבירת הרצון הנהנתני!

רבן של ישראל, אבי תקומת עולם התורה בארץ ישראל, רבינו החזון-איש זצ"ל, גם הוא מתייחס במספר רב של אגרות, לחשיבות שבירת המידות.

"עיקר חיות האדם שבירת המדות, וצדיקים יצרם מסור בידם ולא הם מסורים ביד יצרם והלא זה הוא הענג היותר ערב ויותר נעים לשלוט ברוח הבהמי וזה ענג מתמיד ומשיב נפש. והלא ידעת כי העולם כולו פח יקוש והפרורים אשר פזרו למען לצוד ציד אוילים בדרך פשעם, ואשרי שומר אשוריו ודרכו מישרים" (קו"א ח"ב, יג).

הוא מציג את ההנאות הגשמיות, המפוזרות בעולם בכל צעד ושעל, כפירורים אותם מפזר היצה"ר, כדי לצוד את 'אוהבי' עולם הזה. כשם שאם חדר עכבר לבית, ויש מן הצורך לסלקו, אזי, מציבים מלכודת ובה סעודה דשנה, המסנוורת את עיניו של העכבר. הוא נכנס לתוך המלכודת כדי לאכול, ושם הוא מוצא את מותו. אולם, כדי להפנות את תשומת לבו של העכבר, למלכודת הנמצאת באחת מפינות הבית, מפזרים בכל הבית חתיכות קטנות של מזון 'מפנק', וכך הולך העכבר 'מהנאה קטנה להנאה קטנה', עד שיגיע לשערי מוות, הלוא היא המלכודת הגדולה בה מחכה לו 'הסעודה האחרונה'!

"אמרו (שבת פג, ב) אין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, המיתה שבכאן היא הנטיה מפשוטו של החיים, לעומקו של החיים, לתוך תוכו של החיים, כל שהאדם מרבה בשבירת המדות מרבה חיים, כי שבירת המדות היא הריגת החיים השטחיים, ומיתה של היצר, הממלא כל הגוף, הוא החיים המוליך בדרכה של תורה" (קו"א ח"א, ג).

גם בקטע זה אומר רבינו, ששבירת המידות היא למעשה שבירת הקליפה החיצונית של החיים, בכדי להיכנס לפנימיות החיים, שהם החיים האמתיים. אולם, האדם שיישאר עם מידותיו הטבעיות, הרי שהוא אדם מסכן, שנשאר כל חייו על 'קליפת החיים'. משל למה הדבר דומה, לאדם שיאכל את קליפת האבטיח, הרי שיישאר לו טעם רע מאוד בפה. ומסקנתו תהיה, שאבטיח הוא פרי רע מאוד! וכך גם מי שיאכל את קליפת התפוז וכיוצ"ב. אולם, האדם שיסיר את הקליפה ממעל, ויאכל את החלק האדום של האבטיח, ואת פנימיות התפוז, יבין שאלו פירות טעימים וטובים. כך גם ביחס לחיי אנוש עלי אדמות! אל 'פנימיות החיים' שם נמצאת ההנאה האמיתית, שהכין ויעד הקב"ה לאדם מישראל, בכיר הנבראים, שנברא בצלם אלוקים, יכול האדם להיכנס לאחר ששבר את הקליפה החיצונית, הלוא הםהמידות אשר עוטפות אותו מכל עבר.

הנה, המתחיל ללמוד תורה שבעל פה, מופתע מכך, שאין כמעט הלכה שאין בה מחלוקת. אם של תנאים או של אמוראים, אם של ראשונים או של אחרונים, ועד אחרוני הפוסקים. אבל, המעניין  מכל, שעל היסוד שהתחדש לפנינו, לא היה חולק מעולם! הדבר נמצא בהסכמה כללית 'מקיר אל קיר'.

אחד מאבות החסידות הרה"ק מראפשיץ (רבי נפתלי צבי הורוויץ) זצ"ל [תק"כ-תקפ"ז 1760-1827], הדגיש בספריו, פעמים רבות מספור, את מרכזיותה של עבודת 'שבירת המידות':

"כמו שאנו רואים שהארון כל מדותיו שבורות. אמתים וחצי ארכו. ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו ומשם היתה כל הקדושה מתפשטת כמ"ש חז"ל שצמצם ית"ש שכינתו בין שני בדי ארון כמ"ש (שמות כה, כב) 'ונועדתי לך שם ודברתי [אתך] מעל הכפורת. וכ"ז לטובתינו ללמד אותו בזה שעיקר המצוה להאדם והכניסה לעבודתו ית"ש תיקון המידות בשלימות. ולכן צמצם כביכול שכינתו במדות שבורות כנ"ל כדי שנלמד מדרכיו ית' לשבור מדותינו... שהאדם ישקול מדותיו וישברם למחצית... וישבור טבעו ויתגבר על יצרו" (זרע קודש ח"א, דף פה, ע"ב, ד"ה במדרש).

מרן רבי ירוחם זצ"ל, המשגיח דמיר, האריך לבאר שתכלית בריאתו של היצר הרע הייתה, כדי שהוא ינוצח, יובס ויוכרע. כשאדם עושה זאת, אזי, היצה"ר נעשה לו ידיד ואוהב, וממילא, אופפת את האדם שמחה פנימית עמוקה. אולם, אם מתרחש היפוכו של דבר, והיצה"ר הוא שגובר ומנצח את היצר הטוב, אזי, הוא נעשה לאויב-בנפש של האדם, ולא ינום ולא ישן, עד שירמוס אותו מתחת רגליו!

"שסוד האהבה בין הנפש והגוף הוא רק בשבירת היצר. האדם חושב שבמלאו רצון היצר היצר נעשה לו אוהב, והוא טעות גמור, כי סוד אהבת היצר לאדם הוא דוקא שבירתו, ויכול כל אחד ואחד לחוש זאת בעצמו אפילו בשבירת היצר הכי קלה, כשהאדם שומע לעצת היצר הוא מגדל לו אויב נורא – 'השונא הגדול שיש לך בעולם הוא יצרך הנמסך בכחות נפשך' (חוה"ל ש"ה, פ"ה) – וכל מה שימלא רצונו טוב יותר – ישנאהו משנה שנאה, עד שהוא 'יורד ומסית עולה ומשטין נוטל רשות ונוטל נשמה' (ב"ב טז, א)... ולהפך: דוקא באי מלאו רצון היצר – בזה הוא סוד האהבה שהיצר נעשה לו אוהב גמור" (דעת חכמה ומוסר ח"א, עמ' פה).

בדבריו של רבינו יונה מגירונדי ז"ל (ד'תתק"ע-ה'כ"ג 1210-1263) מצאנו דברים ברורים ומפורשים:

"כִּי כַּאֲשֶׁר יְשַׁבֵּר אָדָם תַּאֲוָתוֹ גַּם בִּדְבָרִים הַמֻּתָּרִים, בָּזֶה תַּצְלִיחַ הַנֶּפֶשׁ, וְהַמִּדָּה הַזֹּאת תֶּעֶרַב לָהּ, כִּי יָרִים הַשֵּׂכֶל יָדוֹ וְגָבַר. וְתוֹעֲבַת כְּסִילִים סוּר מֵרָע, הַכְּסִילִים אֲשֶׁר אֵינָם שׁוֹבְרִים תַּאֲוָתָם וְרוֹדְפִים תָּמִיד תַּעֲנוּגוֹת בְּנֵי – אָדָם, כִּי תִפְגַּע תַּאֲוָתָם בְּדֶרֶךְ חֵטְא וְכָל דָּבָר רַע, לֹא יָסוּרוּ מִמֶּנּוּ. וְנִקְרְאוּ כְסִילִים עַל רְדִיפַת הַתַּעֲנוּגִים" (שערי תשובה, שער ראשון, אות לא).

אחת הישיבות, שהמוסר היה נשמת אפה, הייתה ישיבת "ת"ת דקלם" בראשותו של הגרש"ז  זיו זצ"ל – המכונה "הסבא מקלם". בין כתביו שנמצאו לאחר מותו, נמצא גם "פנקס הקבלות" אשר כלל הנהגות שקיבל על עצמו. להלן שתיים מהן:

• להשתדל בזה יום בכפיית הרצון ג' פעמים לכל הפחות.
• להשתדל בזה היום ג' פעמים לשבור מדותיו. ("כתבי הסבא מקלם-פנקס הקבלות",  עמ' קמד).

רואים אנו, שיש לפנינו שני סוגים של 'עבודה'. סוג אחד – שבירה של מידות רעות. סוג שני – לשבור רצונות אף אם אין בהם שום שמץ של רע, כשכל המטרה היא אך ורק, להראות לגוף מיהו השליט!

והנה בעוד שאיפת האדם, מאז ומתמיד, לפעול על פי רצונו העכשווי, מתוך כוונה ומטרה ליהנות באופן מירבי, לכן מי שירש ממון רב, יכול להרשות לעצמו לישון עד אמצע היום, להתהולל עד שעות לילה מאוחרות, לאכול את כל אשר ליבו חפץ, לרכוש את שעיניו מתאוות וכיוצ"ב. אכן, מועטים האנשים שיכולים לעשות זאת, שכן, רוב האנשים צריכים לעבוד כדי להשיג את ממונם, וקשורים הם למסגרת חיים שיש בה חובות. ברם, רואים את החובות כעול, שהיה עדיף אילו לא היה! אולם, הצדיקים שמרגיזים יצר טוב על יצר רע, מחפשים את העול, מחפשים את ההתמודדות אל מול היצר הרע, מפני שרק כך הם משיגים את התעלות הנשמה, צעד אחר צעד.

תרגילים מעשיים בשבירת הרצון

לקראת סיום הבה נתבונן ב'תרגילים-מעשיים' של אנשי המוסר.

"בקלם למדו להתגבר על התאווה בעזרת תרגילי 'שבירת הרצון'. תלמידי קלם נהגו להתאזר בסבלנות ובמנוחה פנימית. לדוגמא, לא לפתוח מכתב ביום שהתקבל, אפילו כאשר היה מדובר במכתב שהגיע לאחר צפייה ממושכת. הם הפנימו וחינכו את עצמם, כי יש לרסן את התאווה ולא להיכנע לה. כניעה לתאווה – מקנה מקום אחיזה ליצר-הרע בליבו של האדם.

על רבי ירוחם מסופר, שבתקופה בה למד בקלם ועסק בשידוכיו – המתין למכתב מכריע בעניינו של שידוך מסוים. והנה, הגיע המכתב המיוחל, אולם רבי ירוחם לא העלה בדעתו לפתוח אתו תיכף ומיד. אחד מחבריו, שידע עד כמה ציפה רבי ירוחם למכתב זה – התפלא לראותו ממשיך את סדר יומו כאילו לא אירע דבר, והוא ניגש אליו והאיץ בו לפתוח את המכתב תיכף ומיד. אולם, רבי ירוחם לא שינה את דעתו: 'אם רצונך לדעת מה כתוב במכתב – רשאי אתה לפותחו בעצמך!' – אמר לחבירו, תוך כדי שהוא מגיש לו את המעטפה הסגורה..." (המשגיח הגר"ש וולבה זצ"ל "האדם ביקר", עמ' ט).

"הרב אלחנן יוסף הרצמן שליט"א, סיפר על מאורע דומה שאירע בתקופת שהותו בקלם.

היה זה בתחילת מלחמת העולם השנייה, והאווירה ברחוב היתה ספוגה מתח וחרדה. והנה, ביום מן הימים – הבחין כי בתיבת המכתבים שבחדר הכניסה לבית ה'תלמוד תורה' מונח מכתב שנשלח מאנגליה, היה זה מכתב מהוריו של הרב יעקב גולדמן הי"ד, בחור אנגלי אשר למד באותה תקופה ב'קלם'.

הרב הרצמן – מיהר לגשת אליו בשמחה ולבשר לו על דבר המכתב, אולם להפתעתו הבחין כי חבירו אינו נחפז ליטול לידו את המכתב הכל-כך יקר, אשר נשלח ממרחק כל-כך רב, בתקופה כל-כך הרת גורל.

את פליאתו – לא הצליח הרב הרצמן לשמור בליבו, הוא שטח אותה בפני חבירו, אשר השיב בקור רוח ובשלות נפש גמורה: 'כעת – לומדים. כשנגמור סדר הלימוד – אלך לקרוא את המכתב!' " (מופת הדור, עמ' יב).

גם על מרן הגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל, סיפרו תלמידיו עובדות מסוג זה.

הרב אריה כרמל ז"ל שערך את כתביו, סדרת ספרי "מכתב מאליהו", שזכו לתהילת עולם, סיפר שהיה עמו בעת מלחמת העולם באנגליה. חלופת מכתבים באותה עת, התנהלה באופן לקוי. והנה הגיע הדוור ובידו מכתב מעבר לים, מאשתו ובתו הצליחו לברוח מאירופה לאוסטרליה הרחוקה, ותקופה ארוכה שלא קיבל מהן שום מכתב. ניכר היה שהמעטפה מכילה גם תצלומים מבני משפחתו היקרים לו עד מאד, אשר אהבתו אליהם חבויה היתה בעמקי נפשו... להלן התיאור המלא:

"המעמד היה מרגש, הנה לאחר תקופה ארוכה של ניתוק, יוכל רבינו סוף סוף להתרפק על מכתבם של בני ביתו ולראות את תמונת בתו שגדלה לנערה, משמשת כמורה בבית הספר היהודי של אחר הצהרים, שעמד תחת ניהולו של הרב חיים דוב סילבר ז"ל.

אך רבינו – ממשיך התלמיד לתאר – החזיק את המעטפה בין פרקי אצבעותיו ושקע בהרהורים. לאחר מספר רגעים של מחשבה מתוכננת, כשעל פניו נסוכה ארשת נאצלת של תלמידי קלם, הניח בניחותא את המעטפה החתומה על שידה סמוכה והמתין כרבע שעה לפני שהרשה לעצמו להתענג על קריאת המכתב ועל ראיית התמונות.

רק אז, כאשר שקטה סערת רוחו שב ונטל את האגרת המיוחלת, כשהוא מתרפק על תכולתה ותוכנה באהבה גלויה, מהולה בדמעות רותחות.

מי שהכיר את רגשותיו העזים של רבינו – מסיים התלמיד – נכח לראות דוגמא טיפוסית מושלמת למנוחת הנפש, לשליטה עצמית ולשבירת הרצון, נוסח קלם (ספר-זכרון מכתב מאליהו, עמ' שכב).

סיפור דומה עולה מעדותו של תלמידו רבי מרדכי מילר ז"ל:

"באחד מימי המלחמה, כאשר רבינו היה מודאג משלום הרבנית, ממנה לא שמע דבר כבר זמן רב, שאלתי אותו יום אחד אם הגיעה כבר ידיעה מהם. משהשיב רבינו בחיוב הבנתי כי נתקבל מכתב ממנה והמשכתי לשאול אותו אם הכל כשורה. המענה היה מפתיע, אך בהחלט אפיין את מידתו: 'אינני יודע עדיין, מפני שהחלטתי שלא לפתוח את המכתב עד השעה עשר בבוקר'!

כך שלט רבינו על עצמו, כשכל פעולה שלו מבוקרת, מחושבת ומדודה, ללא שום סממן של בהילות או פזיזות, חלילה" (מחנך לדורות ח"ב, עמ' 255).

מרן הגרא"מ שך זצ"ל, שישב שנים רבות בצמוד למשגיח רבי יחזקאל זצ"ל סיפר, שהבחין מידי יום, מספר פעמים, שהמשגיח חיפש כיצד לפעול היפך רצונותיו.

מעשה בפסלת

זכורני, שלפני עשרות שנים שמעתי סיפור מעניין מפי כ"ק האדמו"ר מבוסטון שליט"א, שהיה החלוץ בקירובם של יהודים לעולם של תורה ומצוות. בעיר בוסטון, בארה"ב, שוכנות אוניברסיטאות מהמפורסמות ביותר עולם – כגון הארוורד. הוא יצר עם העילית של העולם האינטלקטואלי.  וכך קירב האדמו"ר אלפי אנשים לעבודת ה'.

מעשה שהיה, כך היה:

יום אחד הגיעה אליו אשה יהודיה, שכל עולמה של היהדות, זר היה לה לחלוטין. "מה מלאכתך? מה עיסוקך"? שאלה האדמו"ר תוך כדי שיחה:

–            "אני פסלת ענתה לו".

–            "מה פירוש פסלת"? עשה עצמו כאינו מכיר עיסוק זה.

–            "ראשית, אני לוקחת ציור או צילום של האדם, אשר את דמותו אני רוצה לעצב. לאחר מכן, אני לוקחת גוש אבן, ועם פטיש ואזמל אני מכה עליו עוד מכה ועוד מכה, וכך אני מסתתת את האבן עד שאני יוצרת ממנה דמות ראש של אדם. ולפעמים, אם האבן גדולה דיה, אני יוצרת דמות שלמה של אדם עם ידיים ורגליים בגודל טבעי ממש. עבודה זו, מתמשכת תקופה ארוכה בהתאם לקושייה של האבן ולמורכבותה של צורת האדם אותה אני מעצבת. מידי פעם, אני מביטה מן הצד, ומשווה את הפסל לתמונה הניצבת לפני, וכשאני מבחינה שהצורה אינה מושלמת, אינה סימטרית באופן מוחלט, או אינה דומה לתמונה העומדת לפני, אזי, אני מכה ומסתתת את העודף המיותר, עד שאני מקבלת את המראה המושלם".

–            "אם כך" אמר לה האדמו"ר, "גם אנחנו עוסקים בפיסול. גם אנחנו מסתתים כל הזמן – את הנשמה שלנו. אנחנו בוחנים את זהותנו הרוחנית, ובודקים אם יש כוחות ומידות הפוגמות את צורת 'האדם השלם'. צורת האדם אשר בה אנו צופים היא, 'צלם אלוקים'. אותה עצבו אבותינו הק'. לכן, למדונו 'חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי, לידי מעשי אבותי אברהם, יצחק ויעקב' (תדא"ר פכ"ה). כשאנו רואים שדמותינו עדיין לא הגיעה לשלמות, אנו ממשיכים לסתת ולשבור, עד שנגיע לפחות ל'העתק דומה למקור' ".

–            "דבריך ממש מרתקים, ממש מעניינים ומפתיעים. מעולם, לא שמעתי הסתכלות על החיים בצורה כזאת", הגיבה הפסלת.

–            "מה דעתך, על הרעיון, שבמקום שתסתתי אבנים, תתחילי לסתת את עצמך, את הנשמה אשר בקרבך? 'לקחת אותה בידיים' ולעצב בה מידות שתקננה לה דמות של 'צלם אלוקים' "?

כך התחילה התקרבותה, עד שקבלה עליה עול תורה ומצוות בשלמות!

אומר הפסוק באיוב "וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (יא, יב) ופירש"י: "אדם אשר היה כעיר פרא לימוד מדבר קל בלא דעת. אדם יולד - ילמד עצמו להיות אדם חדש כסדר בני אדם ויכוין דרכו".

פרא הוא שם עצם לחמור-בר. בשמורת הטבע יוטבתה ישנן חיות כאלה. זהו חמור בר, שאי אפשר לאלף אותו, וממנו אומר רש"י, צריך אתה בעצמך ליצור אדם. מתוך הפרא הזה אתה צריך לבנות אדם!

כלומר, אין אדם שנולד מושלם, כל אדם נולד פגום, ייעודו בעוה"ז 'לסתת' ולשבור את המידות והרצונות הרעים שבקרבו, ולבנות אדם שיקרא: "צלם אלוקים".

סיכום: בפרשתנו ראינו חידוש מהפכני, שכיפוף שבירת רצונו של האדם, הם מצות-עשה חשובה, שיש בכוחה לדחות מצוות אחרות. לא זו בלבד, אלא שזו מטרת כל לימוד התורה וקיום המצוות, וסיבת ירידת הנשמה לגוף. אכן, רק בודדים שמעו על רעיון זה,  ויחידי סגולה מיישמים אותו, וכל חייהם עובדים כדי  לעצב את הגוף על פי שיקול הדעת והשכל. הצדיקים מרגיזים יצר טוב על יצר רע, ובכך הנאתם הגדולה, אשר אין ערוך לה.