שו"ת אגרות משה חלק יו"ד א סימן קעב
בדבר ספרי הרשעים מיסיאנערן שיש שם פסוקים או שמות ר"ח סיון תש"ח. מע"כ ידידי אהובי הרה"ג מהר"ר אברהם יוסף ראזענבערג שליט"א.
הנה בדבר ספרי הרשעים המיסיאנערן אשר מפיצים להסית ולהדיח ויש שם הרבה פסוקים עם אזכרות וגם שם הויה אשר נסתפקת אם רשאים לשורפם מטעם דהמדפיס אולי לא נתכוין לכלום, ובעצם ברור שלא נתכוין לכלום דהמדפיס אינו מי שעושה האותיות של העופרת שהוא קורא מה שכתוב, דשם בכלל אינו בדין שם שהרי נכתבו האותיות בהיפוך, אלא מי שחותם ע"י המאשין את אותיות העופרת על הגליונות והוא אינו קורא ואינו יודע כלל מה נכתב שם. וא"כ הוא כשם הנכתב שלא בכוונה שג"כ אסור למוחקו ולכן אולי אסור אף שהוא בתוך דברים מכוערים כאלו. (ומה שכתבת שיש לחוש אולי היה המדפיס ישראל ונתכוין גם לשם השם אינו כלום דאם היה יודע מה שכתוב שם שהוא ספר מינים פשוט שיש לדון אותו למין שהרי הוא מסית ומדיח וגם לבד זה הרי עושה נבלה כזה לכתוב שמות קדושים בספר מנוול ומטונף כזה).
והנכון לע"ד שרשאין לשרוף אותם עם האזכרות שבהן וממילא מחוייבין לעשות כן מטעם שאבאר. חדא דבשבת דף קט"ז א"ר ישמעאל ק"ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים על אחת כמה וכמה עיי"ש א"כ מפורש שמה שמותר לשרוף ס"ת שכתבו מין הוא אף בידוע שנכתב בקדושה דבסוטה הא נכתב בקדושה וכדאמר בהק"ו. ולכן ספרים של הסתה והדחה כשל המיסיאנערן שעצם הספרים הם הטלת קנאה ואיבה ותחרות ודאי הוא ק"ו שיש לשורפן וא"כ הרי"ף והרא"ש שהביאו הא דר' ישמעאל הרי פסקו כמותו וצריך לשורפן לדידהו אף אם היו נכתבין בקדושה וכ"ש כשהוא רק סתמא בלא כוונה.
אבל הרמב"ם ורש"י משמע שלא פסקו כר' ישמעאל מטעם הק"ו דהא הרמב"ם פ"ו מיסודי התורה ה"ח כתב בטעם אפיקורס ישראל שכתב ס"ת שורפין אותו עם האזכרות שבו מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולא למעשיהם עיי"ש א"כ מפורש שאם היה השם מקודש היה אסור דלא כר' ישמעאל ורק הואיל ולא נתקדש מותר וממילא הוא מצוה. וטעמו צריך לומר דאף שסובר דשם שלא נתקדש נמי אסור כדמסיק בהלכה זו אבל עכו"ם שכתב את השם גונזין אותו, אף שג"כ לא נכתב בקדושה, דעשיית עכו"ם אינו לשמה להרמב"ם אף כשעמד ישראל ע"ג ואמר לו לעשות לשמה כמפורש בפ"א מתפילין הי"א ועיין באו"ח סי' י"א וסי' ל"ב. אבל סובר דשם שלא נכתב בקדושה שאסור לשרוף הוא רק מדרבנן ולכן לא אסרו הכא שיש מצוה לשורפו אבל אם היה בקדושה שהיה אסור מדאורייתא לשרוף לא היה מותר אף שיש מצוה לשרוף כדי שלא יהיה להם ולמעשיהם שם. אבל בעובדא דידן הא ממילא מותר גם להרמב"ם דג"כ לא נתקדשו השמות שהאיסור לשרוף הוא רק מדרבנן ולא אסרו במקום שיש מצוה לשרוף וזה ודאי שבספרי המיסיאנערן יש יותר חיוב לשורפן מבס"ת שכתבו מין שליכא שם דברי מינות וגם לא ניכר שכתבו מין והכא הא כולו דברי מינות והסתה והדחה שמחוייבין לבערן מן העולם. ונמצא שגם להרמב"ם צריך לשורפן עם האזכרות.
אבל רש"י בגיטין דף מ"ה סובר דלא כר' ישמעאל וגם לא כטעם הרמב"ם שכתב על הא דא"ר נחמן ס"ת שכתבו מין ישרף דודאי לשם עכו"ם כתבו, וא"כ אף בנכתב סתמא שלא לשום כוונה כעובדא דידן יש לכאורה לאסור. וגם אף בכתב המין המיסיאנער ממש בידו היה לן לאסור דהא הם מאמינים גם שיש בורא האמתי כידוע ומפורש בתוס' בסנהדרין דף ס"ג שעובדים בשתוף וא"כ כשכותבים שם הויה ומעתיקים פסוקים מכוונים להשם ממש ולא להנוצרי ימ"ש.
אבל הא דוחק גדול לפרש ברש"י דכותב המין שם הויה לשם עכו"ם היינו שקורא את הע"ז שלו בשמות שבתורה דמה"ת נימא שקורא עבודה זרה שלו שנקראת פעור ובל ונבו וכדומה בשמות אחרים וגם א"כ כותב שע"ז שלו מצוה על שמירת שבת ושאר המצות והא אינו שומרן. אלא צריך לפרש כוונת רש"י שכותב המין הס"ת לצורך הע"ז לנוי או לתקרובת אבל יודע שהשמות הם של אלקי ישראל ותורה דיליה שצוה לישראל היא ומ"מ כיון שכתבה לנוי ולתקרובת הע"ז או לכוונה אחרת להראות מה שהע"ז הקילה על האדם לעשות את כל התועבות שאסרה התורה, צריך לשורפם. ואין לפרש שדוקא כשכתב לנוי ולתקרובת שיש בו דין שרפה ומדחה איסור דלא תעשון דהיה מזכיר זה, אלא שאינו מגדרי דחיית איסורים אלא כיון שהכתיבה היתה לכוונה רעה אין בהשמות שום חשיבות דיותר טוב שישרפו מלקיימן. לכן גם בעובדא דידן שנכתבו במקום הסתה והדחה שהוא חרוף וגדוף קיומן שם אין להם שום חשיבות וצריך לשורפן שזה יותר טוב. ולפ"ז אף לרש"י מותר ואף אם היה כותב בקדושה נמי היה מותר לרש"י כיון שנכתב לצורך הע"ז, דרש"י הא אינו מחלק בין שלא בכוונה לנכתב בקדושה. וגם מסתבר שקדושתו אינו כלום דהוא כמקדיש שם שאינו קודש דמדמין למקדיש בע"מ כ"כ זה כיון שהוא חרוף וגדוף כתיבתן כאן אינו שם הראוי להתקדש והוי כמקדיש בע"מ. ועיין /יו"ד/ בסי' רפ"א בט"ז וש"ך שכתבו רק טעם רש"י משמע שפסקו כותיה דדוחק לומר שלא הרגישו שפליג הרמב"ם וכן הרא"ש והרי"ף שהביאו הא דר' ישמעאל פליגי אבל מ"מ גם לרש"י יש לשרוף בעובדא דידן כדבארתי.
עוד יש טעם להתיר להש"ך /יו"ד/ סי' רע"ו ס"ק י"ב דבשם שלא נכתב לקדושה מותר למחוק לצורך תקון עיי"ש ואין לך תקון גדול יותר מזה שנכתבו לתיפלות ולחרף ולגדף ולכן אף למה שאיתא בפ"ת בשם משנת חכמים דרק לצורך תקון השם גופיה מותר, נמי הא זהו תקון השם גופיה שלא יהיה בבזיון גדול כזה. ואף שהיא סברא גדולה ואין צורך לראיה. הוא כמפורש בגליון מהרש"א דכתב על דינא דהש"ך דכמעט מפורש זה ברמב"ם פ"ו ה"ח מיסוה"ת וכוונתו דמפרש בטעם הרמב"ם שמותר ומצוה לשרוף ס"ת שכתבו מין משום שלא נכתב בקדושה כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולמעשיהם ומפרש שהוא משום שזהו צורך ותקון גדול להשם ושם שלא נכתב בקדושה מותר למחוק ולשרוף לצורך תקון. לכן אף שדברי הרמב"ם נראה יותר כדבארתי לעיל שלא אסרו בכזה שיש מצוה לשורפו, מ"מ חזינן שהגליון מהרש"א סובר הסברא שכתבתי שנחשב זה תקון השם ולכן להש"ך מותר לשורפם. ויש לפסוק כותיה ועיין בחת"ס סי' רס"ז שאף בנכתב בקדושה יש שסוברין דמותר לצורך תקון השם וכ"ש שיש לעשות כהש"ך. ובעובדא דידן הא יש טעמים הראשונים לכן צריך לשורפם וכן עשיתי מעשה.
וטעם הרמב"ם ורש"י שלא פסקו כר' ישמעאל אולי סברי שר' טרפון שלא הזכיר הק"ו אלא סברא בעלמא פליג עליו ופסקו כר"ט. או שסברי דלאו ק"ו גמור הוא אלא אסמכתא בעלמא משום דבס"ת הא לא ניכר שכתבו המין ואין בזה הטלת קנאה כ"כ מחמת שהכותב היה מין. ואם נימא כטעם ב' כדי למעט המחלוקת מסתבר דרק בס"ת שכתבו מין פליג אר' ישמעאל אבל בספרי המיסיאנערן שהכתב בעצמו מסית ומדיח שהוא מטיל קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים הוי זה ק"ו גמור לכו"ע ויהיה מותר ומצוה לשרוף אף להרמב"ם ורש"י אף אם היה נכתב בקדושה מק"ו דר' ישמעאל וא"כ יש עוד טעם להתיר ולחייב לשורפן.
ובדבר שמות הלע"ז אין שייך כלל להסתפק בעובדא דידן דהא הם קורין לע"ז שלהם ג"כ בלשון הלע"ז וא"כ הוא כמו אלהים אחרים שמותר למחוק ולשרוף ולבזות.
ומסתבר לע"ד שבאלו השמות שיש להם גם קריאה אחרת או אף רק פירוש אחר כמו שם קל שיש לקרותו אל בפתח שאינו שם כלל וכמו שם שד' שיש לקרותו שדי בקמץ וחיריק או לקרות שדי בסגול תחת השין שאינו שם כלל וכמו שם צב' שיש לקרותו צבאות בחיריק ושווא וכדומה ואף שם אלקים שאף שהוא אותו הקריאה מ"מ הוא גם בפירוש אחר על דיינים ועל מלאכים ועל ע"ז, הויא הכוונה עיקר בחשיבות השם. ולכן בהדפסה של העתונים שאין שום כוונה עלייהו מחמת שהמדפיס ע"י המאשין אינו יודע כלום ממה שכתוב שם אינו שם כלל. ואף שע"י תיבות שלפניהם ושלאחריהם ניכר שהוא שם אין להחשיב ככותב את השם בזה כיון שאינו בהשם גופיה. ואף להלבוש שהביא רעק"א בתשובה סי' ע' דבתולה אות ד' על שם הויה להורות שצריך לקרותו יהודה הוא כמוחק את השם, מ"מ לעשותו לשם בכתיבת תיבות אחרות מסתבר שלא נעשה בזה דבלא כוונה לכתיבה כמו הכא ודאי הוא רק כמקרה בעלמא שנסמכו התיבות שלא היה משנה מכפי שבתחלה כגון באם אחד כתב תיבת שד' לכוונת שדי שהיה נקרא בקמץ וחיריק ואחד בלא כוונה כתב לפניו או לאחריו איזה תיבות שעתה מובן מזה לקרותו להשם ודאי פשוט שלא נעשה שם בזה אבל אף בכוונה מסופקני ויותר נוטה שאינו כלום.
ולכן במדפיס שאינו יודע כלום שעוד גרע משלא בקדושה עיין בפ"ת /יו"ד/ סי' רע"ו סק"ט אין לחוש לכל השמות שכולן יש להם גם קריאה ופירוש אחר ורק בשם הויה יש לחוש בעתונים אם נכתב שלא באופן חרוף וגדוף. ואף שגם שם הויה מצינו לת"ק בשבועות דף ל"ה שבפרשת מיכה הם חול ופסק כן הרמב"ם בפרק ו' מיסודי התורה הלכה ט' עיין בכסף משנה ואם כן גם זה אין הכרח שהוא להשם מכל מקום לא ידוע זה לאינשי דלכל העולם ידוע ששם זה מיוחד להקב"ה. ולמעשה בעתונים איני בודק לראות אם יש שם שם משום שבכל השמות נוטה שאין לחוש לבד מהויה שלא מצוי כלל שידפיסו בעתונים. אבל אם בדרך מקרה אני רואה בעתונים אף אחד מז' השמות אני מחמיר לקרוע אותו מקום מהעתון ולהצניעו לחומרא בעלמא כיון שלא מצאתי ראיה מפורשת לסברתי.
ומה שנסתפקת איזה שם לעז איתא בנ"י דגוערין בו כשמזכירו לבטלה. הנה בברכות דף מ' מפורש בעובדא דבנימין רעיא דמריה דהאי פיתא אין כאן שם ורחמנא הוא שם ולכאורה איזה חלוק יש בזה. ולכן מוכרחין לומר דרק מה שקבעו בלשון הלעז שיהיה נחשב לשם הוא בדין שם דלעז אבל מה שלא קבעו שיהיה זה להשם אינו בדין שם אף שמתכוין והכל מבינים שהוא לשם. ובלשון ארמית קבעו תיבת רחמנא לחשיבות שם שכן קראו לה' בתפלות ובכל דבר אבל תיבת מרי לא נקבע להיות שם לכן אף שמתכוין לה' אינו בדין שם. ולכן ניחא מה שפשוט שבלשון הקדש אם במקום ה' יאמר ברוך אתה רחום מלך העולם לא יצא דהוא כברכה בלא ה' שאינה ברכה. ועיין באו"ח סי' ה' שמשמע עוד שהתקנה היתה בכוונת שם הויה וקריאת שם אד' וא"כ היה בהכרח מטבע של הברכה בשם אד' דוקא ובודאי לא יצא כשיאמר רחום, ומ"מ כשמברך בארמית יצא ברחמנא משום דבארמית הוקבע רחמנא לשם ואף שבא אולי מלשון רחום מ"מ עשאוהו קביעות לשם וממילא עדיף מרחום בלה"ק שעיקר השם הוא ה' ואד'.
עכ"פ מפורש דמרי אינו שם דלא כדכתבת בשם החת"ס על נדרים שמרי כולא הוא שם דזה ודאי אין לחלק בין מרי כולא למריה דהאי פיתא. וגם לא כדכתבת דלא עדיף רחמנא מרחום.
וא"כ בשפות הלעז המצוין אצלינו רק שם גט' הוא השם ולא שם אויבערשטער וכדומה ונוגע זה לענין שגוערין במזכירו לבטלה רק על שם גט' וכן לענין ברכה בלעז שהוא דוקא בשם גט' ובאנגלית הוא דוקא שם גד'. ידידו, משה פיינשטיין
Perhaps this is based on the Taz's sevara that there is no requirement that the persuasion be effective, see:
פרוש הט"ז על התורה - בראשית פרק ג פסוק יג
כי עשית היה לו להשיב דברי הרב כו'. משמע אילו היה משיב כן היה מועיל ובאמת כל המסית חייב מיתה אף אם אין הניסת שומע לו, כתבו שם התוספות בפרק זה בורר (דף כ"ט) דשאני נחש שלא נצטוה אזהרת מסית והיה מועיל לו תשובה זו משא"כ באדם המסית שמוזהר שלא להסית חייב מיד כשמסית ולא מועיל לו תירוץ זה:
--
Posted by YGB to YGB at 7/15/2005 12:18:36 AM
Indeed, the persuation does not need to cause the listener to serve; there is no need to really bring a Taz on the Torah (which to some may seem obscure) to prove that point, that is the general consensus among the rishonim and acharonim (although there are some that disagree based on a gemara in sanhedrin). However, thanks a lot for the source, it's an excellent inference from Rav Moshe, and exactly the type of thing I was looking for.
ReplyDeleteTzvi