At the beginning of Parashas Vayeshev, Rashi cites a Medrash:
עוד נדרש בו וישב ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז:
It was further expounded concerning it, And [Yaakov] resided, Yaakov sought to reside in tranquility; there sprang upon him the irritation of Yosef. The righteous seek to reside in tranquility. Says Hashem: “It does not suffice for the righteous that which is prepared for them for the World to Come, yet they seek to reside in tranquility in this world!?”
The Midrash Rabba (84:3) itself reads somewhat differently:
א"ר אחא בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעולם הזה השטן בא ומקטרג אמר לא דיין שהוא מתוקן להם לעולם הבא אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה תדע לך שהוא כן יעקב אבינו ע"י שבקש לישב בשלוה בעוה"ז נזדווג לו שטנו של יוסף...
R’ Acha said: At times at which the righteous reside in tranquility and seek to reside in tranquility in this world, the Satan comes and prosecutes, and says: “It does not suffice that which is prepared for them in the World to Come, yet they seek to reside in tranquility in this world!?” You should know that this is the case: Yaakov Avinu, by his seeking to reside in tranquility in this world, was met by the vicissitude of Yosef...
Several questions arise upon comparing the language of Rashi with the language of the Medrash. Among them, one may ask:
1. What does the Medrash mean when it, a seemingly redundant manner, writes: “...the righteous reside in tranquility and seek to reside in tranquility...?”
2. How does a statement that is attributed by the Medrash to the Satan come, in Rashi, to be attributed to Hashem?
(See Shem MeShmuel 5672 for his resolutions of these issues.)
Perhaps we can resolve the first issue by “going Brisker:” There are tzvei dinim in tranquility: Inner tranquility and outer tranquility. The former trait is the characteristic of hishtavus. This is how it is described by the Ba’al Shem Tov in Tzavo’as HaRivash:
ב. שויתי ה' לנגדי תמיד, שויתי לשון השתוות, בכל דבר המאורע הכל שוה אצלו בין בענין שמשבחין אותו בני אדם או מבזין אותו וכן בכל שאר דברים וכן בכל האכילות בין שאוכל מעדנים בין שאוכל שאר דברים הכל ישוה בעיניו כיון שהוסר היצה"ר ממנו מכל וכל, וכל דבר שיארע לו יאמר הלא זה מאתו יתברך ואם בעיניך הגון וכו' וכל כוונתו לשם שמים אבל מצד עצמו אין חילוק וזה מדרגה גדולה מאד:
י. כלל גדול, השתוות פי' שיהיה שוה אצלו, אם ישבחוהו ב"א או יגנוהו הוא דבר גדול מאוד וכן יהיה שוה אצלו אם יחזיקוהו, לחסרון ידיעה או ליודע בכל התורה כולה ודבר הגורם לזה הוא הדביקות בהבורא תדיר שמחמת טרדות הדבקות אין לו פנאי לחשוב בדברים אלו שטרוד תמיד לדבק עצמו למעלה בו יתברך:
I constantly placed [ שויתי ] Hashem opposite me. “Constantly placed” is the language of equanimity. In any matter that occurs, everything is equal concerning him - whether it is a matter in which people praise him or degrade him, and so too other matters. And so too everything he eats, whether he eats delicacies or eats other foods, everything will be equal in his eyes — since he has completely eradicated the yetzer ho’ra from himself. And upon anything that befalls him he shouls say: “Is this not from Hashem, may He be blessed? And if in Your eyes it is proper...” And all his intent should be for the sake of Heaven - but as for him, it makes no difference. And this is a very high level.
A great principle is equanimity, meaning that everything concerning him is equal, whether people praise him or denigrate him. This is a very great state. And it should also be equal to him whether people perceive him to be bereft of knowledge or knowledgable of the entire Torah. And the state that leads to this is the constant state of connection [ דביקות ] to the Creator — to the extent that as a result of the “distraction” of dveykus he has no time to think about these [other] matters — for he is constantly focused on connecting himself On High, to Him, may He be blessed.
Through all his trials and tribulations, Yaakov Avinu had approached his difficulties with the sang-froid that is essential for true tzidkus. That “inner tranquility” is the tranquility in which tzaddikim already reside. Here, Yaakov sought to also enjoy the “outer tranquility,” of a calm and placid existence in this world. The Medrash notes that Hashem created an angel whose specific purpose is to disturb such outer tranquility and challenge the equanimity of tzaddikim. That angel is the Satan, and therefore it is the Satan who states (“prosecutes”) that outer tranquility is not the destiny of the tzaddik in this world.
Rashi, however, only mentions tranquility once. It seems, then, that Rashi is discussion only one type of shalvah. As reason dictates that it would be the more significant type of shalvah, it would seem that according to Rashi, Yaakov sought inner tranquility — and the turmoil of Yosef impeded his accomplishment of that level of equanimity (as was, in fact, the case — seeing that Yaakov was in mourning all the years that Yosef was missing). This kind of challenge does not come from the Satan — he can only attack the outer tranquility of a person (as he does so completely in Sefer Iyov). Hashem Himself, however, will undertake to provoke inner turmoil within a tzaddik. When that is the case, it is not called, as in the Medrash, שטנו של יוסף , but, as in Rashi, רוגזו של יוסף .1 Sometimes the purpose of Creation — in this case, the saga of Yosef — requires a tzaddik to suffer inner turmoil as a corollary of the master plan. It was this inner turmoil, for the ultimate good that would emerge from it, that Hashem Himself decreed here for Yaakov.
1. See Pri Tzaddik, Chanukah #17: איתא בספר יצירה המליך אות ע' ברוגז כו', גדי בעולם וטבת בשנה וכבד בנפש כו', ואיתא ברעיא מהימנא (זח"ג רלד א) דכבד איהו דרגא דעשו הוא כניש כל דמין כו', ולהבין הענין הלא כל האיברים המה כדוגמא דלעילא כמו שנאמר נעשה אדם בצלמנו וגו', ואיך שייך הכבד שהוא עשו מדת הכעס בשורש הקדושה, אמנם יש לומר שבאמת יש ב' ענינים ברוגז. ענין הרוגז של כעס הוא דרגא דעשו שהוא הפסולת דגבורה דיצחק שבקדושה. ויש רוגז בקדושה שנקרא פחד יצחק, והיינו היראה והפחד מהשם יתברך לבל יעבור רצונו יתברך וכמו כן נמצא בכתוב לשון רוגז על ב' אופנים על ענין כעס וגם על לשון פחד כעין מה שנאמר שמעו עמים ירגזון, והיינו שהיה להם פחד ומורא ועל דרך זה אמרו (ברכות ה.) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו ואל תחטאו. והיינו רגזו של יוסף שנאמר בו את האלהים אני ירא שכדי להתגבר על היצר הרע נצרך להתלבש ברוגז ופחד ביראת ה'. ואמרו (בבראשית רבה) על פסוק וישב יעקב שביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רגזו של יוסף והוא כמו שאמרו (תענית טו.) לא הכל כו', צדיקים לאורה וישרים לשמחה, היינו מי שכבר לבו ישר ואין לו שום נטייה להרע יוכל להיות תמיד בשמחה אמנם הצדיק שהוא מי שיש לו עוד מלחמות ואין לבו מבורר עוד אין לו שמחה עדיין מפני שנצרך להתלבש ברוגז ויראת ה' ורק נשלח לו הארה מן השמים שהוא דבוק להקדושה. ויעקב אבינו ע"ה שהיה לבו מבורר שלא היה לו שום נגיעה ליצר הרע ביקש לישב בשלוה בעולם הזה להתענג מהקדושה וקפץ עליו רגזו של יוסף. שהראו לו מן השמים שעוד נצרך בירור בזרעו שכל זמן שהאדם בחיים יש לו עוד עסק שנצרך להתלבש ביראה ובחינת הרוגז שבקדושה. וזה ענין החודש הזה שנברא ברוגז וכבד בנפש...
