הרב אברהם אליהו קפלן – תלמיד חכם, משורר, מסאי והוגה – היה מהדמויות הצבעוניות בעולם המוסר. תמיכתו בציונות ופתיחותו להשכלה הדירו
אותו מן הזיכרון
בחברה החרדית,
אך היום כבר
כשרה השעה להשיבו אל השיח
שקעה חמה / שקעה נפשי / בתהום רעיונות רב כים / כי נלאיתי במלחמתי / עם הבשר והדם.
כך פותח השיר המושר בפיהם של בחורי ישיבות, הן חרדיות והן ציוניות, אך על מחברו יודעים אך מעטים. השיר נכתב בשנת 1907 בידי צעיר בן 17 שזה עתה נכנס אל הישיבה הגדולה "כנסת ישראל" בסלבודקה שבליטא. לימים כתב הבחור המשורר שירים והגיגים בשלים יותר, אך משום מה דווקא שיר מלנכולי זה זכה להיכנס להיסטוריה.
הרב אברהם אליהו קפלן (1890־1924) נולד בעיר קיידאן שבליטא, לאביו "העילוי מראקוב", שנקרא גם הוא "אברהם אליהו". הן האב והן בנו נפטרו בגיל 34, ושניהם היו בעלי נפש פיוטית, ייחודיים למדי בעולמה של ליטא השכלתנית ו"תנועת המוסר" שלה. הגיגיו, שיריו ומאמריו של קפלן פורסמו לימים בספר "בעקבות היראה" שערך בנו ר' צבי, תלמיד חכם וסופר פורה שנפטר לאחרונה זקן ושבע־ימים.
חלם על רנסנס רוחני דתי. הרב אברהם אליהו קפלן
נוכחות של הרב
לא רק ביאליק. רבים נוספים מתלמידי ישיבות ליטא בראשית המאה העשרים כתבו שירים לעצמם ולחבריהם, אך הרב קפלן בולט במיוחד. לא הייתה זו שירת "קודש" בלבד, כי אם יצירה הנותנת דרור לרגשות אנוש באשר הם. אכן, כמו ביאליק היו מהם שהפליגו עם התהליך הנפשי היוצר ולימים "שנו ופרשו". אולם לצד זאת רבים אחרים נותרו בעולם בית המדרש, אך שיריהם לא זכו לפרסום מסיבות שונות. במבט היסטורי אל יהא דבר זה קל בעינינו. גל "ישיבות המוסר" שהחל אז לפרוח הניח לראשונה על שולחנה של הישיבה הליטאית סדר־יום חינוכי לצד האתגר הלמדני השכלתני. תלמידי ישיבות צעירים החלו לעסוק בענייני הנפש, בחינוך עצמי, בחיטוט פנימי ובנתינת ביטוי לרגשות. בניגוד גמור לדימוי הרווח של הליטאי כיהודי "קריר", הלכתי ושכלתני, נפתחו כאן מעיינות של חוויה דתית, רגשנות ויצירה.
על מציאות זו נגזר להילחם עם דימוי שלילי נוסף, של תנועת המוסר כסגפנית ומלנכולית. דימוי זה נוצר בשל מאמרי משכילים בימי "פולמוס המוסר" בשנת 1897, בעקבות כמה זרמים רדיקליים בתנועה זו כמו זרם "נובהרדוק". זרם "סלבודקה" שאליו השתייך קפלן שינה את פני התמונה, כמו גם טלז המאוחרת וישיבת מיר בתקופת ר' ירוחם ליבוביץ'. זרמים אלה הדגישו את ה"דעת", והצמידו תובנות אינטלקטואליות וכתיבה יצירתית אל "עבודת הנפש" של המוסר.
הרב קפלן נחשב לאגדה בעולם הישיבות הליטאי של ראשית המאה העשרים, והכול השיחו על אודותיו כדמות ייחודית. תחילה למד בישיבות קלם וטלז, ובגיל 17 התקבל לישיבת סלבודקה, שם נשאב אל דרך המוסר של "הסבא" הרב פינקל. בישיבה הוא בלט כעילוי חריף, ניגן בכינור וגם כתב שירים, סיפורים והגיגים. בשמחת ה"שבע ברכות" של רבי אהרן קוטלר עם בת רבי איסר זלמן מלצר חזר בפני הקהל על כל הפלפול העמוק שהשמיע החתן, ובחרוזים.
לא קלה הייתה צמיחתו של הצעיר השאפתן והרגיש תחת שרביטו החינוכי של הרב פינקל, המתוחכם והחודרני, והוא ניהל עמו יחסים מורכבים שידעו עליות ומורדות. דווקא בשל כך נכחה דמותו ביצירותיו כדמות המשפיעה והדומיננטית ביותר בחייו. בתחילת "זמן אלול" תר"ע שלח קפלן הנלהב, בן העשרים, אגרת לחבר שנותר בביתו, והוא מאיץ בו לבוא לישיבה:
עתה מתחילים חיים חדשים. הרב המשגיח נ"י כבר בא שלשום ומרעיש עלינו את כל העולמות ששקענו בהם במשך שנה תמימה. היום מתחילים השעורים לתורת האדם בבית המדרש הגדול למדע התורה בסלאבודקא! אינך רשאי לפרוש מצבור נעים ויפה כזה. כל רגע שאתה מאחר עובר אתה על עולם מלא אשר לא ראיתו ולא תראהו זולתי פה. בא מיד, מיד, מיד! (אגרת מיום ג' לפרשת כי־תצא, תר"ע, ספטמבר 1910).
הרב קפלן כתב שירים והגיגים עוד בטרם בואו לסלבודקה, אולם קרה להם מה שקורה ליצירות־בוסר רבות הנכתבות בגיל הנעורים. יום אחד, לאחר שיצא נפעם משיחת המוסר של הרב פינקל, קם ושרף את כתביו הקודמים. מבחינתו, לפחות במבט של אותם הימים, היה זה רגע גדול עבורו, והוא מדווח על כך במכתב לחבר:
פה חוזר הגלגל! פה מתחילים חיים חדשים! – ובערב אחד, בשובי מבית המשגיח, אחרי שמעי דברי כבושים כבירים שחדרו עמוק ללבבי, שרפתי בחוזק יד את כל השירים וכל הכתבים. ניצחון גדול הרגשתי בקרבי בשעה הגדולה ההיא, ואיני יודע אם עוד יהיה לי בחיי רגע יפה ונהדר מלא עוז ואמת כמותו! (שם, עמ' רמט(.
קשה לדעת מה מצא פסול בשיריו הקודמים לאחר שעמד על דעתו של רבו ו“שיטת המוסר“ שלו. לימים העלה קפלן הצעיר על הכתב כמה מסות ספרותיות־מוסריות בעקבות שיחות הסבא מסלבודקה. כמשורר הוא גם ביטא את יחסו אליו בשירו “בשמעי“ (בעקבות היראה, עמ‘ קעד). שיר טעון זה, על ארבעה עשר בתיו, ראוי לתשומת לב, שכן הוא מכיל כמה וכמה רמזים על אישיותו של הרב פינקל ועל יחסיו עם תלמידו הכותב. הרב פינקל מתואר שם כמי ש“מְרַקֵּעַ נפשות הצעירים“, שיחותיו מתוארות בתחילה כ“תורת סוד“, כתעלומה וכ“סַּעַר“ המלבה את הספקנות שבנפש, אך לבסוף מכתירן קפלן כ“אור“, כ“ודאות“ וכ“שיר חדש“.
נפש לוחמת
חברות־נפש אמיצה ביותר שררה בין קפלן לבין הרב יחזקאל סרנא, לימים ראש ישיבת חברון. תחת ידִי התכתבות ארוכה ורבת־רגשות ביניהם, ורבים הוויכוחים ביניהם כיצד להבין את תורתו של הרב פינקל ואת דרכי יישומה. לאחר מותו של קפלן כתב עליו הרב סרנא:
חברי היקר מנוער. היינו חברים לא במושג הרגיל, אלא הרבה יותר מזה: חברי לב וחברי נפש, היינו יחד במקום בו שלטו המוסר והשירה יחד… לב עדין ואציל היה לו, אבל יחד עם זה לב סוער ולוחם… מלחמה עם נפשו… כי מסופק היה בספק נוקב ויורד, אם דרכו נכונה היא אם לא… (שם, עמ' רפג־רפד).
ואכן לא קלה הייתה דרכו של קפלן, בעל הנפש הפיוטית, המיוסרת והנאבקת. כמו סלבודקה, גם שאר תחנות חייו היו לפרשיות דרכים עמוסות לבטים. "תן לי את הכוח לאהוב ולהאמין" התחנן־התוודה במכתב לחבר, והלה סיכם אף הוא את דמותו של קפלן בלשון פיוטית: "ראיתי נפש לוחמת בכוחות השטן אחוזה בכסא הכבוד" (מאמרו של "הלוי", גיליון "הנאמן" לזכר הרב קפלן, טלז תרפ"ט).
לרב פינקל מסלבודקה היו שיטות משלו כיצד להיכנס בשיחה עם תלמידים, גם כאשר אלה ניסו שלא להיתקל בו. הוא נהג לקרוא במפתיע למספר תלמידים, הללו עמדו סביבו והוא השמיע דברים הנוגעים למי מהם או לכולם יחד. תלמידים "עילויים" כמו קפלן היוו אתגר חינוכי מיוחד עבורו, ויעד קבוע לשיחות־תוכחה יזומות שכאלה. בספר "בעקבות היראה" פרסם בנו של קפלן קטעי יומן שכתב בישיבת סלבודקה בשנת 1913, אך בהשמטת קטעים רבים שנראו לו אז בלתי רלוונטיים. בקטעי כתב־יד שלא ראו אור מופיע תיאור מעניין של שיחת־מוסר קבוצתית שערך הרב פינקל, שכנראה נועדה לאוזניו של קפלן הצעיר. השיחה הגיעה מבחינתו עד משבר, כאשר פקעה סבלנותו מלשמוע דברי מוסר, אך הרב פינקל לא הרפה:
צפוף עמדתי בין העומדים. צפוף הי' בי גם רוחי ורוצה להשתחרר. קשתה עלי השמיעה. מבלי משים שלחתי את ידי אל כיס שעוני להוציאו ולראות איזוהי השעה. פתאם הרגשתי כי הרב העיף בי עין: הוא תפס את תנועת ידי וכיון למטרתה. "איזוהי השעה?" פנה הרב אלי בשאלה אירונית. אני לא רציתי להתפס… − "מה?" שאלתי בתמימות מעושה בכדי שיווכח כי איני יודע כלל איזוהי השעה. אך האיש הפלאי הזה עמד על דעתו ולא נטעה במה שרציתי להטעותו. "איזוהי השעה?" שאל שנית, ואז נעניתי לו ועניתי. לא־נעים מאד הי' לי כל המעשיה הזאת. בקשתי לי מקום להתחבא…
אחרי רגעים מועטים קם הרב ממקומו ונכנס אל החדר הסמוך. כל הנאספים נתפזרו איש לעברו. גם אני רציתי להמלט החוצה, אך בחדר הסמוך שהרב ישב בו כעת הי' מונח מקלי שהייתי צריך לקחתו עמדי. נכנסתי אל החדר ההוא חטפתי את המקל שעמד סמוך למושב הרב ונתפניתי ללכת. "האם שלך הוא המקל הזה?", שמעתי את קול הרב שואל אחרי (כנראה רצה לבא עמי בדברים), אך עשיתי את עצמי כלא־שומע ואצא החוצה. ומה מגוחך הייתי בעיני עצמי באותה שעה! הולך ושואל הייתי את נפשי: מפני מי את בורחת? (מתפרסם באדיבות המשפחה).
"געגועים", אחד משיריו המוקדמים של קפלן
היהדות הבריאה
ייתכן שדווקא "מקל החובלים" של הרב פינקל, הלבטים והספקות שליבן עמו קפלן הצעיר, גיבשו לימים את דמות האחראי, המנהיג, החושב ומבקש מזור למצבו של הנוער בתקופתו. עוד בהיותו בישיבה החל קפלן להביט קדימה ולהתבונן על ישיבות ליטא, מקומן בחברה, תרומתן לקהילות והשפעתן על הדור הבא. להלן קטע ממאמר גנוז בכתב ידו, שכנראה הכינוֹ לדפוס אך לא פרסמו מעולם. תאריך כתיבתו הוא כנראה שנת 1913, ערב מלחמת העולם הראשונה, בהיותו בן 23. תחת הכותרת "מאמר על מצב הישיבות" הוא מצביע על תהליך התניידות שהחל פוקד את תלמידי ישיבות ליטא, עקב שכלול אמצעי התחבורה במזרח אירופה. קפלן מזהה שהם מבקשים להשפיע ולהתערות, אך גם להם עצמם לא ברור כיצד יהוו כוח מוביל עבור הצעירים הנוהים אחר התנועות הלאומיות.
לאחר סקירה היסטורית של הישיבות ופריסת חזונו הכולל ל"תחיית האומה" באמצעות הישיבות הוא מסכם:
…צריך אפוא להכניס רוח חיים אחת בין השדרות, רוח חיים כבירה אשר תאסוף אל תוכה את כל הלבבות הקרובות אל היהדות ולתורתה… לא לרוח חיים מן החוץ אנו צריכין! עוד גדול, גדול מאד הוא עֹשר הרוח הגנוז לנו באותם הספרים הקדושים שאנו עמלים עליהם כל היום, עוד גדול הוא פי שבעים ושבעה מכל אותה התרבות האנושית הצפה ברחובות אירופא והקונה לה שם מסוף העולם ועד סופו − לא לעזוב את הספר אנו צריכין בחפצנו לצאת אל החיים ולקנות לנו מקום בקרבם, כאשר חשבו בטעות ה"משכילים" הראשונים וכל אשר אתם, כי אם עלינו להתקרב אל הספר יותר ויותר להתחבר בנפשותנו אל מקוריותו.
עלינו לעזוב את הרגילות היהדותית היבשה, אותה הרגילות שלמדה אותנו להביט על התלמוד כהבט איש על קרדום לחפור בו את פלפוליו והלכותיו, ועל ספרי ההגדה כעל עִסות מגולגלות לעשות מהם מטעמים בדרשות ובהספדים, ועל ספרי הראשונים וגדולי האחרונים במחקר הדת והדעת כעל ספרים מן המדרגה התחתונה שנוצרו לנשים ולעמי הארץ לתת פחד אלקים בלבבם, ועל אחרים מהם כספרים שאין להם משא ומתן עם החיים ונכתבו בעד "חכמי התנור החם שבבהמ"ד". את ההשקפות האלה אנו חייבין לעקור מן השרש, ושרשים אחרים יתגלו לפנינו, שרשים חיים עושי פרי.
מגיל צעיר חלם אפוא קפלן על רנסנס רוחני דתי שאותו יובילו בני הישיבות, רעיון שעתיד לחזור מאוחר יותר בכתביו האחרים. ספק אם מצא לו אז שותפים לדעה ולרעיונותיו השאפתניים. מיד בסמוך לאחר כתיבת הדברים באה המלחמה העולמית הראשונה וטרפה את הקלפים. הישיבות התפזרו או נדדו מזרחה אל תוך רוסיה, ואף קפלן הסתגר בבית אמו בטלז ולמד תורה והשכלה בכוחות עצמו. משם ואילך רעיונותיו היו בשלים ופרגמטיים יותר, כאשר הבין שחזון תחיית העם על פי התורה דורש פעולה "בשטח" ולא רק בתוך ארבע אמותיה של ישיבה.
במאמר אחר שפרסם באותה תקופה בחוברת "כנסת ישראל" של ישיבת סלבודקה, תחת השם "רואים ואינם נראים", הוא דואב על העדר הכרה בערכן של הישיבות: "כמה עולמות מלאים של מחשבה מקורית ורוח כביר מרחפים בהם". הוא קובל מדוע חוקרים חכמי הזמן את יהודי תימן, את הפלשים והשומרונים, אך לא את בני הישיבות ועולמם המלא. הוא מבקר את ביאליק וצייטלין המנסים לקרב את מחשבת חז"ל אל המחשבה האירופית, באמרו: "אין צורך להביא סחורות מעבר לגבול… מציאות היהדות קובעת את מקומה בין כתלי הישיבות, שם היא היהדות הבריאה".
בשבתו בטלז בשנות המלחמה השתלם קפלן ביתר שאת בתלמוד, קרא ספרות עברית ואף לימד את עצמו גרמנית וקרא את ספרות הזמן. למדנות ליטאית ו"חכמת ישראל" המודרנית שכנו בקרבו כאחד, והוא הפגין בקיאות מרשימה בספרות העברית החדשה: ברדיצ'בסקי, מאפו, יל"ג וברנר, עסק בכתבי בובר, רבי נחמן מברסלב, ואף בספרות מדעית כללית.
הרמוניה של הכול
הצהרת בלפור והמצב המעודד שנוצר לאחר המלחמה הראשונה עוררו בו חושים פוליטיים והוא נרתם לפעילות ציבורית וחינוכית בקרב האורתודוקסים. הוא החל להביע דעות חינוכיות־מדיניות, והחל לגבש את חזונו לתחיית האומה ברוח התורה והמוסר. כיוון שהיה עדיין צעיר לימים טרם גובשה שיטתו לכלל משנה מסודרת, אולם רוח דומה מפעמת במאמריו מתקופה זו.
הוא פרסם מאמרים פובלציסטיים ב"ישורון" ו"איזראליט", ובהם התפלמס עם תפיסת המזרחי מכאן ו"אגודת ישראל" מכאן, הביע סלידה מן הפוליטיקה והמפלגתיות היהודית והטיף בכיוון של הרחבת בית המדרש אל החיים הציבוריים, למען יגבר על הפוליטיקה הרדודה והמזיקה.
הייתה בו אוטופיה שרצתה "את הכול", הרמוניסט שביקש להכניס תחת כנפי התורה ותחת "מוסר התורה" את ההנהגה הציבורית, ההגות והשירה, העשייה והחזון, מדע וספרות, תלמוד ופילוסופיה. ממאמריו בתקופה זו ניכרת שאיפתו לשינוי עמוק ומהותי בעם, שינוי שרק הוא יכול היה לדמיין אותו בשלמותו: מיזוג של תורה, מוסר ותחייה רוחנית ולאומית עמוקה, שלא נעדר ממנה גם גוון מיסטי ברוח "תחיית הקודש" של הרב קוק. הדמיון הרעיוני בין השניים ראוי לציון, אך לא ידוע על קשר מיוחד בין השניים (מלבד מכתב אחד שכבר פורסם, שבו הוא מזמין את הרב קוק לכתוב מאמר לקובץ יובל לד"ר נתן בירנבוים).
גם את "שיטת המוסר" של ר' ישראל מסלנט הוביל קפלן לכיוון האתיקה הציבורית היהודית, ומטרידות אותו שאלות של מחיית עמלק ושבעה עממים, יחסי תורה ומדע, יחסיה של תנועת המוסר עם תנועת החסידות. על כל אלה כתב ופרסם מאמרים, שבהם הפך את נטייתו הפיוטית ללשון מושחזת, והשתמש בפרפרזות תנ"כיות כפולות משמעות. לצד כתיבתו היה קפלן מעורב בהקמת ארגוני נוער חרדיים ציוניים, ואף עמד בראש תנועת הנוער החרדית "צעירי ישראל" בטלז. הוא כתב והלחין את המנון התנועה, ובאספותיה נאם בלהט על חזונו ועל שילובו בפעילות הלאומית.
מיד לאחר נישואיו בשנת 1920 התמנה כמורה לתלמוד בבית המדרש לרבנים בברלין, ולאחר פטירת ראש בית המדרש רד"צ הופמן התמנה לדיקן בתלמוד. הוא לימד אמנם בשיטת הלימוד של ישיבות ליטא, אך באופן אישי הושפע לא מעט מן המתודה האקדמית והחל לעסוק גם בבירור נוסחאות וכתבי יד. הוא חקר גם את הטיפולוגיה של הטיעון התלמודי ואת הטרמינים של הלמדנות הליטאית, ועם פרספקטיבות אלה שגיבש לעצמו הרצה לתלמידי בית המדרש בברלין. עם זאת, התפלמס עם חברו מישיבת סלבודקה, חוקר התלמוד אשר גולאק, ודחה כמה משיטות חקר התלמוד שהחלו לנבוט בתקופה זו.
לאור זאת החליט קפלן לסלול דרך משלו. הוא החל אז בהכנת פירוש חדש לתלמוד הבבלי, ופרסם את כוונותיו במאמר בשם "על עריכת פירוש לתלמוד בבלי, צרכו ודרכו". המאמר מבהיר את הצורך בתיקון פירושים שנשתבשו על יסוד גרסאות משובשות, ובפרסום ספרי ראשונים שנשארו גנוזים והתגלו. המאמר פורסם לראשונה ב"ישורון", ברלין תרפ"ד, ולאחר מכן בספרו "דברי תלמוד", הוצאת מוסד הרב קוק תשי"ח (מהדורה מתוקנת ומוערת יצאה בידי קבוצת "בית הועד" בשנת תשס"ג). מבין השיטין עולה כי קפלן ראה הן את השיטה הישיבתית והן את המתודה האקדמית כחסרות במובנים רבים, ותחושת מחסור זו הביאה אותו להצעת מתודה משלו שתביא לידי פירוש חדש לתלמוד. המפעל לא הושלם בשל פטירתו הפתאומית של קפלן.
בין ליטא לגרמניה
ממכלול פעולותיו ניכרת שאיפתו לשלב את ליטא וגרמניה, על כל המשתמע מכך. בהשפעתו נסעו כמה מבחורי גרמניה לישיבות ליטא, וכן להיפך. כמה מבוגרי סלבודקה הגיעו אליו לבית המדרש לרבנים, ביניהם תלמידו המסור ר' דוב מעיני, לימים רבה של מגדיאל, שתיאר את שנותיו של קפלן בברלין במאמר בשם "ניצנים של מוסר בארצות המערב – חזון שלא בא לידי קיום". לא קל היה "למכור" את ליטא לבחורי גרמניה, כי מי שכבר נדלק בו ניצוץ התלהבות כלפי ה"אוסט־יודן" נסע להתעניין בפולין החסידית התוססת, ולא בליטא ה"יבשה".
לצד פעילותו בליטא, תמיד הייתה לו תוכנית לעלות לארץ ישראל. במכתב לר' שמחה אסף הוא כותב: "תמיהני עליך ידידי, שאתה מסתפק בי אם הנני שואף להתישב בא"י. ודאי שאני שואף! ולא משום ישוב הארץ בלבד, אלא משום ישוב התורה… בודד אני פה…" (בעקבות היראה, עמ' רה).
בימים נוראים נהג קפלן לשוב לישיבת סלבודקה, להיות קרוב למורו ורבו הרב פינקל. הלה, כחלק מטיפולו ב"מקרים מיוחדים" בישיבתו, הצמיד לו באכסנייתו תלמיד צעיר בשם יצחק הוטנר (הרב י"ג בקהופר, המעין לט). במאמר הערכה שכתב עליו לימים התלמיד הוטנר, הוא מדווח על תחושות מעורבות כלפיו. הוא מצביע על שלל הצבעים של נפשו, כתופעה ייחודית, אלא שברי לו שלולי הדרך הסלולה של היראה "הכל היה פגום כאן". כל מפגש עורר בהוטנר הצעיר לבטים בין ערכם של כישורים טבעיים מורכבים כל כך לבין דרך היראה שמקורה בבחירה חופשית. מסקנתו היא לאחד בין הצדדים: "כל שאר רוח נפש גדולה, נשמה יתרה, מתת א־להים בישראל, שאין אבוקת היראה מעשי ידי אדם מאירתה, רצוצה היא, מרוסקה היא, מעוכה היא, ואין מברכין על הפתיתין" (י' הוטנר, "מעין רשימה", הנאמן תרפ"ט. הופיע בשנית בספר "פחד יצחק" אגרות, עמ' קיב).
בשנת 1919, באחת מאסיפות תנועת־הנוער שלו בליטא, הספיד קפלן את הרצל בפני חניכיו החרדיים. בנאומו הגדיר את הרצל "מורנו הגדול", שהשמיע שתי מילים שאיש לא אמר לפניו קבל עם ועולם: "עברי אנכי". הנאום הסתיים במילים: "ככל שגדולה אמונתי בא־לוהים – גדלה שייכותי לציונות". הדבר כנראה לא מצא חן בעיני מנהיגי האורתודוקסיה בליטא, ונאום זה, יחד עם פנייתו מאוחר יותר לבית המדרש לרבנים בברלין, הרחיקו את דמותו לימים מתודעת הציבור החרדי וממעגל הזיכרון הקיבוצי הישיבתי שלאחר השואה.
בימי עלומיי בישיבת פוניבז', למרות שנהגו לשורר תדיר את השיר "שקעה חמה", איש לא ידע לומר לי ולו מילה אחת על המחבר. חשתי כי קיים ערפל מכוון סביב דמותו. לחינוך החרדי הישראלי לא היו כלים להכיל את דמותו רבת־האנפין של קפלן. דומה כי היום כבר כשרה השעה להשיב אל השיח האורתודוקסי והמחקרי את דמותו של הגאון הליטאי שנשכח, משורר תנועת המוסר, המסאי, ההוגה והחולם שהיווה השראה לצעירים רבים מבני דורו.
ספרו של ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי "סלבודקה – מליטא לארץ ישראל" יופיע בקרוב בהוצאת מרכז זלמן שז"ר
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' אלול תשע"ג, 16.8.2013 
ש.צ. לוינגר | 18 באוגוסט 2013 בשעה 16:47
בס"ד י"א אלול ע"גלא נראה לי שהיתה מגמה להשכיחו.עם ממשיכו בביהמ"ד לרבנים בברלין, הג"ר יחיאל יעקב ויינברג בעל שרידי אש, המשיכו חבריו מישיבות ליטא, כגון הג"ר יחזקאל סרנא והג"ר מרדכי שולמן, לקיים קשרי ידידות והוקרה. הגר"י סרנא דאג שהגרי"י ויינברג ייקבר בחלקת הרבנים בהר המנוחות ליד ידידו הגרא"י פינקל ראש ישיבת מיר.הגרא"א קפלן נפטר בתרפ"ד ולא הותיר אחריו ספר הלכתי רב כמות ואיכות כשו"ת שרידי אש, שדן בשאלות הלכתיות אקטואליות מרכזיות. הגדולים שהכירוהו בזמנו הלכו לעולמם. לפיכך הוא מוכר הרבה פחות מהגרי"י ויינברג – לא בחוגי הישיבות הליטאיות ואף לא בישיבות הציוניות.נכדו, ר' אלי קפלן, הקרוי על שמו, למד בזמני ב'מרכז הרב'. אינני יודע מה מעשיו כיום?בברכה, ש.צ. לוינגר
להגיב
תגובות (7)