So, Where Do We Fit In? Open Question (see the bottom)

There was a very interesting article about the Pope and Islam in yesterday's WSJ:http://online.wsj.com/article/SB116442352231632531.html?mod=home_we_banner_left

Since the WSJ's site is subscription only, here is an excerpt from a blog:http://dogwooddell.blogspot.com/2006/11/pope-benedict-turkey.html

The Wall Street Journal's Weekend Edition had a front page article today on Pope Benedict XVI (subscription required). The reporters interviewed Robert Spaemann, a conservative German Catholic philosopher who has known Benedict for years, to discuss Benedict’s vision.

For Benedict, the modern age is defined by growing secularism in the West and the rise of religious fanaticism most everywhere else. In order to fulfill its mission, he believes, the Church needs to shun both forces. Benedict is "pessimistic about the compatibility of the Church and the modern world," says Mr. Spaemann.

Benedict preaches a renewal of the Church's fundamental teachings and rituals, and is considering expanding the use of the Latin Mass. Benedict's emphasis on tradition risks alienating a broad cross-section of Catholics who argue the Church needs to become more accessible to maintain its increasingly diverse flock. Only once the Church has reclaimed its own distinct identity, he says, can it mount an effective resistance against its chief foe, a "dictatorship of relativism."

The Pope is strongly concerned about the secular world and the world of Islam. At Regensburg, Pope Benedict made a bold position. Within in his speech, he made the controversial statement that upset the Islamic world, but he made a key observation. The reporters incorporated it in the article excerpt here:

True interreligious dialogue between Islam and Catholicism is blocked because of the two faiths' divergent interpretations of the role of reason. Catholicism views reason as integral to understanding and interpreting God; Islam, he argues, sees God as being beyond reason.

Father Fessio (Head of Ignatius Press) described Benedict's position on Islam in this way: "He's saying that if your view of God...is that he's so transcendent that he transcends all human categories, including rationality, well then you can justify the irrational, including violence, to spread religion, including terrorism."

On November 28th, Pope Benedict leaves for Turkey. This is a trip worth reading about on a daily basis. Thought the Wall Street Journal is a fine publication, I encourage one to follow John Allen at the National Catholic Reporter. He is the English speaking world's Vatican expert. In this article, Allen covers the challenges awaiting Benedict in Turkey.


and, from Wikipedia:http://en.wikipedia.org/wiki/Pope_Benedict_XVI_Islam_controversy

The decisive statement in this argument against violent conversion is this: not to act in accordance with reason is contrary to God's nature. The editor, Theodore Khoury, observes: "For the emperor, as a Byzantine shaped by Greek philosophy, this statement is self-evident. But for Muslim teaching, God is absolutely transcendent. His will is not bound up with any of our categories, even that of rationality." Here Khoury quotes a work of the noted French Muslim R. Arnaldez, who points out that Ibn Hazn went so far as to state that God is not bound even by his own word, and that nothing would oblige him to reveal the truth to us. Were it God's will, we would even have to practice idolatry.[4]

So, where do we fit into this continuum?

KT,YGB

Nice Mabul Reference

http://harherem.blogspot.com/2006/10/consolidated-mabul-rambles-in.html

Napoleon's Sanhedrin (published in a recent HaMa'ayan)

סמכות רבנית בזה"ז

סמכות רבנית בזה"ז
הרב יוסף גבריאל בקהופר
בעמח"ס בגדי שש

לפני כמעט מאתיים שנה, בשנת ה"א תקס"ו (6081 למנינם) כינס הקיסר נפוליון
בפריז מאה ושנים עשר צירים יהודים ממרחבי ממלכתו, והציג בפניהם י"ב
שאלות על התיחסות היהדות למדינה מודרנית. בין הצירים (אשר חלק מהם
היוו בשנה שאח"ז את ה"סנהדרין" של נפוליון שאישרה, בתקנות קבועות, את
רוב תשובות האסיפה) היו גם רבנים, ובראשם הגר"ד זינצהיים זצ"ל בעמח"ס יד
דוד. יתר ע"כ, שאלות הקיסר נשלחו גם להג"ר ישמעאל דמודינא זצ"ל, בעמח"ס
שו"ת זרע אמת, אשר השיב עליהם בכתב (עקב זקנותו המופלגת נבצר ממנו
להשתתף אישית באסיפה). היות שתשובות האסיפה יחד עם התשובות של
הגר"י דמודינא המה הראשונות לדון בפרשת סמכות הרבנות בתקופה שלאחר
ה"אימנסיפציה" (הענקת זכיויות של אזרחות ליהודי אירופא), שומא עלינו לבחון
תשובות אלה, לדעת אם יש בהם דברים לאמתה של תורה או שמעורב בהם
פסולת של הכנעה וחנופה למלכות, ולהסיק מסקנות למעשה אודות סמכות
1רבנית במדינות החפשיות של זמננו.

השאלות הנוגעות לענינינו המה שאלות ז', ח', ו-ט'.

שאלה ז' היתה: "מי הוא המכתיר בכתר הרבנות חכמיהם ומוריהם?"
שאלה ח' היתה: "איזה משפט מדיני נוהגים הרבנים שלהם בקהל עדתם?"
שאלה ט' היתה: "מינוי הרבנים והנהגות מדיניות שלהם הנ"ל הוא מכח ציווי
הדת או מנהג בעלמא?"

על שאלה ז' ענתה האסיפה:

מאז המרד [הצרפתי], בכל מקום שיש מספיק יהודים להחזיק רב, רוב
ראשי המשפחות ממנים את הרב -אחרי שיוקדמו חקירות לגבי היושר
והידיעות של המועמדים. אכן אין אופן הבחירות שוה לגמרי - משתנה
הוא לפי המקום, ועד היום כל הקשור לבחירת רב מוטל בספק.

והגר"י ענה:

הרב הגדול והיותר חשוב בכל קהל וקהל בהסכמת טובי וחשובי העיר.

על שאלה ח' ענתה האסיפה:

אין הרבנים נוהגים שום משפט מדיני בקהל היהודים. אין למצוא את
המושג "רב" בתורת משה, ואף בימי הבית הראשון לא מוזכר מושג כזה.
לראשונה הוא מוזכר בסוף ימי הבית השני.

בעת ההיא שלטו הסנהדריאות או בתי הדין ביהודים. בית דין עליון,
שנקראה הסנהדרין הגדולה ישבה בירושלם, והיתה מורכבת מע"א
דיינים. היו גם בתי דין נמוכים, אשר הורכבו מג' דיינים, לשפוט דיני
ממונות ומשפטים מדיניים, ועוד [סנהדרין] של (כ"ב) [כ"ג] דיינים אשר
ישבה בבירה ע"מ להחליט ענינים פחות חשובים [מאלה אשר נידונו
בסנהדרין הגדולה] אשר נקראה הסנהדרין הקטנה.

רק במשנה ובתלמוד נמצא לראשונה המושג "רב" במובן של מומחה
בדינים, וזכה אדם לתואר זה הן הודות למוניטין שלו, והן הודות לדעת
הקהל על אודות חכמתו.

כאשר גלו ישראל לרחבי תבל, במקומות אשר הורשו להתיישב מספר
מספיק [של יהודים] הצטרפו לייסד קהילות קטנות.

פעמים, בנסיבות אלה, רב יחד עם עוד שני מומחים להרכיב מין
מועצה, הנקרא בית דין, דהיינו בית משפט. הרב מילא את התפקיד של
שופט, ושני האחרים היו לעוזריו.

תכונות, ואפילו עצם קיומם של מועצות אלה, עד עצם היום הזה,
תלויות ברצון הממשלות אשר תחתם גרים היהודים, ועל מדת הזכויות
אשר להן זכו. מאז המרד [הצרפתי], אין מועצות רבניות אלה
מתקיימות בצרפת ובאיטליה בכלל. היהודים, שהועלו לדרגת אזרחים,
מצייתים בכל דבר לחוקות המדינה. היות וכן, תפקידי הרב, במקומות
המצאותם, מוגבלים לדרשת מוסר בבתי הכנסיות, וסידור קידושין
וגיטין.

במקום אשר אין בו רב רשאי היהודי הכי מלומד בדת לסדר לסדר
קידושין ללא סיוע של רב. היות שזה מלווה בבעיות, אשר בודאי מן
הראוי למנוע, יש להחל על כל אדם הנקרא לסדר קידושין את
ההגבלות אשר בהן הרשות המקומית מגבילה את תיפקוד הרבנים
בתחום זה.

באשר לסמכויות שיפוטיות, אין להם [לרבנים סמכויות אלה] כלל
וכלל. וזאת באשר אין אצלם מערכת שיפוטית דתית, וכמו"כ אין להם
[זכות] לכוף משמעת באשר לתפקידיהם הדתיים.

והגר"י ענה:

בימים חלפו למו היו כל קהל וקהל משתדלים להשיג מן השר השולט
עליהם קיומים להרשותם להתנהג ביניהם ע"פ תוה"ק, וג"כ היה נותן
להם רשות מן השר להטיל חרם או קנס ממון וכיוצא. אבל כעת שכל
אחד עושה מה שלבו חפץ ואין יכולת ביד הרבנים למחות בידם, אין
הרבנים יכולים לעשות רק להשיב כדין וכהלכה למי שבא לשאול להם
דיני או"ה ולדרוש לעם בענייני הדין והמוסר ואהבת חברים בעבור
ישמע העם וייטיבו דרכיהם ומעלליהם ויהיה יראת ה' על פניהם, וזה
יועיל למי שהוא יר"ש ובא לשמוע ד"ת לשמור ולעשות.

על שאלה ט' ענתה האסיפה:

אחרי המענה לשאלה הקודמת אך למותר להשיב על זאת, אלא רק
להעיר שאפילו יצוייר שהיה שמור לרבנים עד עצם היום הזה איזו
סמכות שיפוטית-מדינית - אשר אכן אינו כן - לא היתה לסמכות זאת,
או לצורת הבחירות [לרבנות] תוקף הלכתי - מקורן אך במנהג גרידא.

והגר"י ענה:

מינוי הרבנים והנהגה דתית ונימוסית לתועלת העם הנזכרת בשאלה
הנ"ל הוא ע"פ תוה"ק כדכתיב בס' שמות סי' י"ח בעצת יתרו למשה
עתה שמע בקולי וכו' והזהרתה אתהם את החוקים ואת התורות וכו'
וישמע משה לקול חותנו וכו' והיא ג"כ מ"ע בפ' משפטים וכמו"כ בס'
דברים סי' י"ז שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וכו' ושפטו את
העם משפט צדק וכו' עד סוף הפרשה וכן בכמה דוכתי אחריני, אבל
כעת אין בידינו להוציא זה מן הכח אל הפועל בשלם שבפנים כמ"ש
בתשובה הקודמת.

והנה נפק"מ גדולה בין תשובות ה"סנהדרין" לתשובות הג"ר ישמעאל די מודינא.
שהרי בעת שבתשובה לשאלה ז' פקפקו הסנהדרין באופן ותוקף הבחירות,
להגר"י יש אופן ברור, וממילא אף תוקף, לבחירת הרב. ובמקום מענה הסנהדרין
לשאלה ח' אשר גדשו את המדה לשלול מן הרבנים כל סמכות, עד אשר כמעט
שלא חילקו בין רב בישראל לבין יהודי פשוט אך מלומד, משתמע מדברי הגר"י
שעדיין היה לרבנים סמכות, אם לא "שכל אחד עושה מה שלבו חפץ ואין יכולת
ביד הרבנים למחות בידם". ובהמשך להבדל זה בין הסנהדרין להגר"י, דקדקו
הסנהרין עוד יותר בתשובתם לשאלה ט' להדגיש את חוסר הסמכות המוחלטת
של הרבנים, ואילו להגר"י יסוד מינוי וסמכות הרבנים נמשך בלי הפסק
מתקופת יתרו עד היום אלא שא"א "להוציא זה מן הכח אל הפועל בשלם"
כאשר מקדמת דנא. ואמנם אפשר, לכאורה, לסבור שהסנהדרין עיוותו את הדין
ביודעין, אלא שכאמור היו בין חביריו גם גדולי תורה, ובכן שומא עלינו לבחון
אם אפשר להסביר את עמדת הסנהדרין באופן שיעלה בידינו מחלוקת של
ממש.

והנראה בזה הוא שהיו דברים מעולם, ושת"נ שנה לפני פרשה זאת - וגם אז
בצרפת - נפלה מחלוקת בזה. והיינו, שבשנת ה"א קכ"ג (3631 למנינם) מינה
המלך צ'רלס החמישי את ר' מתתיהו טריויש, תלמיד הר"ן ורבנו פרץ לרב
הראשי של פריז. הוענק לר' מתתיהו תואר הכבוד "מורנו", ומשפחתו היתה
פטורה מלענוד את הסמל שהיה חייב כל יהודי להתהלך בו. כאשר נפטר ר'
מתתיהו בקמ"ז (7831 למנינם) מילא בנו ר' יוחנן את מקומו בהסכמת המלך
דאז, צ'רלס הששי. אולם זמן קצר אחרי כן טען תלמידו של ר' מתתיהו ר' ישעיה
בר אבא מרי שלו זכות הרבנות - דהיינו הסמכות הבלעדית למנות רבנים
ולהחזיק ישיבה בצרפת. רבה של וינה, רבנו מאיר בר ברוך (מהר"ם הלוי) עמד
לימין ר' ישעיה, וגזר באזהרת נדוי, שתהיה ממשלתו על כל מלכות צרפת. ושום
רב אשר יקום לתפוש ישיבה בצרפת, בלי רשות הר"ר ישעיה יהיו כל הגיטין
והחליצות שיעשו לפניו, פסולים; וכליו כלי עובד כוכבים. אולם לצד ר' יוחנן
עמדו הריב"ש ורבנו חסדאי קרשקש. לבסוף דעכה המחלוקת ע"י גירוש יהודי
צרפת בקנ"ד (4931 למנינם).

בשו"ת הריב"ש (סימנים רס"ט-רע"ב) מבואר ענין המחלוקת באריכות. בראש
דבריו תמה הריב"ש: "איך יצא דבר כזה מלפני מהר"ם הלוי, ליטול שררה ולגזור
בארץ לא לו? ואף כי הוא מופלג בחכמה, מופלג בזקנה, אין לו לגזור במלכות
צרפת, בלתי רשות קהלות המלכות ההיא, או רשות החכמים והרבנים
שבמלכות ההוא? ואף אם ראה: כי יש אתו און ויכולת, אילות וממשלת, לגזור על
כל תפוצת הגולה, איך נתן הממשלה להר"ר ישעיה, על מלכות צרפת? אשר גם
הוא, מחוץ למלכות ההוא, מושבו".

תחילה ביאר הריב"ש שהסמיכה הנהוגה בצרפת והדגיש שאין יסודה ברשות
שהיו נוטלים חכמים בעידן התלמוד מן הריש גלותא, שמבואר בסנהדרין (ה'
ע"ב): "שראשי גליות שבבבל, הן עומדין במקום מלך; ויש להם רשות לרדות את
ישראל בכל מקום, ולדין עליהם: בין רצו, בין לא רצו. כמו שאמרו שם לא יסור
שבט מיהוד': אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את העם בשבט. ומי שאין לו
רשות מריש גלותא, ודן את הדין, וטעה: משלם מביתו, אא"כ קבלוהו עליהם
בעלי הדין. ר"ל שהוא לא כפה אותם לדון לפניו, אלא שהם באו לפניו מעצמם
לדון להם. ואז הוא פטור אם טעה. ואם נטל רשות מריש גלותא, יכול לכוף בעלי
דין לדון לפניו. ואף אם יטעה בדינו, יהיה פטור. שכיון שנטל רשות, הרי הוא
כאלו קבלו עליהם בעלי הדין" - והרי מי שנסמך לרבנות בזה"ז איננו נוטל רשות
מן המלך, אלא לעולם: "צריך שיקבלו בעלי דינין את הדיין, ושידין להם מרצונם.
או שיקבלוהו עליהם הקהל, ויתנו לו רשות לדון בכפיה. דאז, הוי כמו אם קבלו
עליהם הבעלי דינין. אבל שיקום רב אחד, ומובהק [ר"ל מהר"ם הלוי], ויתן לו
רשות לדון בכפיה, ושיהיה פטור אם טעה, זה לא שמענו מעולם - והוא עצמו:
. והיות שאין לרב מוסמך של ימינו זכות כפיה,2אם דן בכפיה וטעה, חייב לשלם"
איך יגזור מהר"ם הלוי אומר כאשר עשה?

והוסיף הריב"ש לתמוה על מהר"ם הלוי, שמעולם: "חכם אחד לא היה אוסר
וגוזר גזרות על כל ישראל, כי אם לבני עירו ולגבולותיה. כי האחרים אין להם
לקבל גזרותיו. ומהר"ם הלוי, שהוא דר באשכנז, אם יגזור במלכות צרפת, יגזור
ג"כ בכל ישראל, כיון שהוא גוזר חוץ לעירו. ואף חוץ למדינתו, ואף חוץ לגלילו.
וכ"ש שיש חכמים אחרים בצרפת, וביחוד מהר"ר יוחנן נר"ו! והלא בימי חכמי
המשנה, כשהיה מחלוקת בין החכמים בדבר הוראה, כל אחד מהם היה מנהיג
בני מקומו כפי סברתו, ואף להקל. כדאמרינן בפרק כל הבשר (קט"ז): במקומו
של ר"א היו כורתין עצים, לעשות פחמין, לעשות ברזל. במקומו של ר' יוסי היו
אוכלין בשר עוף בחלב. ואף אחר מכאן, כשנפסקה הלכה דלא כר' יוסי, היו
מניחין אותן על מנהגן. כדאמרינן התם: לוי איקלע לבי יוסף רישבא. אייתו
לקמיה, רישא דטווסא בחלבא, ולא אכל. ולא אמר להו, ולא מידי. כי אתא
לקמיה דרבי, אמר ליה: מ"ט לא תשמתינהו? אמר ליה: אתריה דר' יהודה בן
בתירא הוה, ואמינא: דלמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי וכו'. וכל שכן, שאין לרב
אחד: לגזור ולאסור במלכות אחרת, חוץ לממשלתו, דברים המותרין מדין
התלמוד. כמו מה שגזר מהר"ם הלוי: שלא יתפוש שום רב ישיבה בצרפת, אם
3לא ברשות מהר"ר ישעיה"

והסיק הריב"ש: "ומכל מה שנאמר, יצא לנו: שהגזרה שגזר מהר"ם הלוי, היא
שלא כדין וכהלכה. כבודו במקומו מונח, ואין לחוש לה! אלא שתלמידיו
ותלמידי מהר"ר ישעיה, אותם, שרוב חכמתם מהם, אין להם: להורות, ולקבוע
מדרש, ולתפוש ישיבה; אא"כ נטלו רשות ממנו. כמו שהוא מן הדין. ואפשר: שעל
אלה לבד, נתכוין מהר"ם הלוי. שחזקה על אדם גדול כמוהו, שלא יצא מתחת
ידו דבר שאינו מתוקן. ואף אם הוסיף, וגזר בגזרת נדוי, חרם, שמתא, סמך לו על
מ"ש בירושלמי דמ"ק: הדא אמרה: העושה דבר שלא כשור', צריך נדוי. אך הפריז
מדותיו לומר: שגיטיו וחליצותיו פסולין. ובזה חתרנו למצוא לו פתח או טעם
נכון; כי חפצנו צדקו; ולא מצאנו".

אחר כל זאת הביא הריב"ש עוד שלשה טעמים לעמדתו לימין ר' יוחנן, ומה
שנוגע לענינינו הוא הטעם הרביעי: "שנתמנה [ר' יוחנן] בהורמנא דמלכא, ודינא
דמלכותא דינא. ואפי' שטרות העולות בערכאות של עובדי ככבים, הן כשרים
מטעם: דינא דמלכותא. כ"ש שאם מנה המלך במלכותו: דיין ישראל שידין בין
איש לחברו, והוא מומחה, ובקי בדינין, שדיניו דין. ויכול לכוף בעלי דינין, לדון
לפניו. כדאמרינן בגמרא (סנהדרין שם): פשיטא, מהכא להתם מהני, דהכא:
שבט; והתם: מחוקק? דתניא: לא יסור שבט מיהודה; אלו ראשי גליות שבבבל,
שרודין את ישראל בשבט. ומחוקק מבין רגליו; אלו בני בניו של הלל, שמלמדין
תורה ברבים. ופירש רש"י ז"ל שרודין; שיש להם כח ורשות מאת מלכי פרס, ע"כ.
ואע"פ שנשיאי ארץ ישראל גדולים בתורה יותר. ועוד, שהם סמוכין, ובני בבל
כייפי להו, במלתא דאסורא. ויש להם ללכת במנהגם, כחומרי מקום שיצא
משם, כדאמרינן בפ' מקום שנהגו (נ"א ע"א). אבל מארץ ישראל לבבל, כיון דאנן
כייפינן להו, עבדינן כוותייהו. אפ"ה, בענין נטילת רשות, דדבר של ממון הוא,
ראש הגולה שבבבל עדיף מנשיא שבארץ ישראל. שהנשיא מצד התורה, אין לו
לתת רשות, רק בארץ ישראל ובעיירות הסמוכות לה. וראש הגולה שבבבל, יש
לו לתת רשות בבבל ובארץ ישראל. וזהו: מפני הכח שיש לראש גולה, ממלך
פרס, שהיה מולך בכל הארץ ההיא. ולזה, הוא שליט גם על הנשיא. כדאמרי' בפ'
בתרא דהוריות (י"א ע"ב): בעא מיניה רבי, מרבי חייא: כגון אני, מה אני בשעיר?
כלומר: נשיאות דידי, מי הוה נשיאות מעליא? דאלו הוינא בזמן שבית המקדש
קיים, מייתינא שעיר, או לא? אמר ליה: הרי צרתך בבבל. כדתניא: לא יסור שבט
מיהודה: אלו ראשי גליות שבבבל. ופירש רש"י ז"ל: הרי ראש גולה שבבבל, דהוי
על גבך. ובעינן: שאין על גביו, אלא ה' אלהיו. וכן הוא מלך צרפת היום במלכותו,
ושאר המלכים במלכותם, כמו מלך פרס בימים ההם, בארצות ההם. והרשב"א
ז"ל כתב בתשובה: דכל שלטון, הממונה ומושל במקומו, דינו דין: והוא בעירו,
בכלל: דינא דמלכותא; כל שעשה כחקי מקומו. ובודאי, מחקי המלוכה הוא,
.4למלכי האומות למנות שופטים בארץ"

ומסיים הריב"ש שמש"כ הטור (חושן משפט סי' ג'): "שעתה, בזמן הזה, שאין לנו
ריש גלותא ולא נשיא, אין נטילת רשות מן המלך מועיל. דדוקא הנהו, דנפקי לן
מקרא: דלא יסור שבט. אפשר, דהיינו דוקא למי שאינו מומחה, דהיינו: דגמיר
ולא סביר. דריש גלותא או הנשיא, יכולין לתת לו רשות, כיון דגמיר, כמ"ש שם.
ולא המלך, כיון דלא סביר, אבל במומחה, דגמיר וסביר, שמן הדין, יכול לדון
ביחידי בלא רשות, כדמסיק בריש מכלתין (סנהדרין שם), רשות המלך מועיל לו,
להפטר מן הטעות, ולא גרע מריש גלותא, דאתי מחמתיה".

והנה לכאורה תשובות ה"סנהדרין" עולים בקנה אחד עם דברי הריב"ש, דהיינו
שאין כל סמכות עצמית לרב בזה"ז, וכל פרשת גדולתו אך ורק מפני ובאשר
הרשוהו המלכות. וכשיטת הריב"ש פסק הרמ"א בחו"מ סי' ג' סעיף ד' (עיי"ש
בש"ך ס"ק ט"ו, בגר"א ס"ק כ"ו-כ"ז ובפת"ש סק"ח בשם החת"ס).

אכן, מאידך גיסא, הכי בקטלי קניא באגמא קעסקינן? הא קמן דחד מתקיפי
קדמאי, אדיר התורה מהר"ם הלוי החזיק את עצמו לבעל סמכות עצמית (אפילו
עד כדי יכולת לפסול גיטין) שלא בגלילו, ובמה כוחו גדול?

והנראה בזה הוא שנחלקים הריב"ש ומהר"ם הלוי בשני נושאים.

הראשון הוא בדין דעת חכם בתקנה שמקורו בב"ב (ט' ע"א), דאיתא התם: "הנהו
בי תרי טבחי דעבדי עניינא בהדי הדדי, דכל מאן דעביד ביומא דחבריה נקרעוה
למשכיה. אזל חד מנייהו עבד ביומא דחבריה, קרעו למשכיה; אתו לקמיה דרבא,
חייבינהו רבא לשלומי. איתיביה רב יימר בר שלמיא לרבא: ולהסיע על קיצתם!
לא אהדר ליה רבא. אמר רב פפא: שפיר עבד דלא אהדר ליה מידי, ה"מ היכא
דליכא אדם חשוב, אבל היכא דאיכא אדם חשוב - לאו כל כמינייהו דמתנו".

ונחלקו המחבר והרמ"א בחו"מ סוס"י רל"א אם דוקא בני אומניות צריכים את
דעת החכם בתקנותיהם או אף בני העיר ג"כ. ומקור דעת המחבר שאין בני העיר
זקוקים לדעת החכם הלא הוא מרא דשמעתין, הריב"ש. אכן הש"ך שם סק"ד
והפת"ש סק"ו החזיקו בשיטת הרמ"א (ע"פ הרא"ש בב"ב שם ושו"ת הרשב"א סי'
אלף ר"ו) שאף תקנת בני העיר אין לה תוקף בלי הסכמת החכם.

והנה מדברי הריב"ש עולה דמיירי בחכם הממונה על עניני הציבור אשר התנו
הסרים למשמעתו בפירוש לקבל את דבריו, דאל"כ אין דבריו מחייבים אותם
(ע"ע בחידושי הרשב"א לב"ב שם, ובשו"ת התשב"ץ, חוט המשולש טור א' סי'
ט"ו אות ב'), אכן לשון הרמב"ם (הל' מכירה פי"ד הל' י'-י"א, עיי"ש בכס"מ
ובשו"ת אבקת רוכל סי' קפ"ו-קפ"ח ובאבן האזל שם הי"ד) בהגדרת החכם הוא:
"חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה".

וכבר כתב בשו"ת מהריט"ץ (החדשות סימן קסח) ע"פ שיטת הרמב"ם: "הרי
למדנו שכשיש חכם חשוב לתקן דרכי המדינה דוגמת נדון השואל אין מועילים
תיקונים שיעשו בעלי אומניות, אם כן דון מינה דהיכא דהוא תיקן תקנה
להצליח דרכי יושביה לשם שמים ולהציל עשוק מיד עושקו, בודאי שמעשיו
קיימים ותקנתו קיימת ואפי' שלא מדעתם, שהרי התוכחת שמוכיחם במילי
דשמיא לאפרושי מאיסורא בודאי שיש שאינם חפצים בו וקצים בתוכחתו ועכ"ז
מוכיחם ומייסרם ודבריו נשמעים על כרחן, הכא נמי תקנה זו אפרושי איסורא
הוא שאין לך איסור [גדול] מגזל וחמס משוד עניים מאנקת אביונים ואלמנות,
ואם העשירים אינם שמים על לב עבירה היא בידם, ותבא על החכם ברכה
שתיקן להם תקנה זו" (עיי"ש שדחה דברי הריב"ש דידן).

ונראה שמחלוקת זאת נעוצה בחקירה אם גדר סמכות החכם הוא גדר של
שררה מכח תורתו או גדר הקנאה, שהסכימו הסרים למשמעת הרב להקנות לו
זכויות מסויימות (ומעין חקירת שו"ת דבר אברהם ח"א סי' א' סוף ענף ב',
והדברים ידועים - ע"ע בספרנו בגדי שש עמ"ס ב"ב סי' י"ט והע' כ"ה). ובכן, אם
סמכות החכם הוא אכן גדר של שררה, אזי סמכות זאת נוגעת גם לבני העיר גם
בענינים שלא התנו במפורש להקנות לחכם זכות לאמר את דעתו. ברם אם
סמכות החכם הוא גדר של הקנאה, אין לאל החכם להתערב בעניני העיר אשר
לגבם לא התנו אתו.

וע"כ ס"ל למהר"ם הלוי כמהריט"ץ, שבתור חכם ממונה יש לאל ידו להתערב
בענין גדול זה של הרבנות הראשית שבפריז.

אלא שעדיין קשה אשר השיג עליו הריב"ש, היאך מלאו לבו למיגזר ממדינה
למדינה?

ונראה שמקרא מלא דיברה הגמרא בזה. דהנה מכבר ראינו שכתב הריב"ש
שראש הגולה שבבבל היה לו לתת רשות בבבל ובארץ ישראל מפני הכח שהיה
לראש הגולה ממלך פרס, שהיה מולך בכל הארץ ההיא, ומשום זה היה ראש
הגולה שליט גם על הנשיא. והסיק הריב"ש שכן היה דין מלך צרפת בימיו
במלכותו, ושאר המלכים במלכותם, כמו מלך פרס בימים ההם, בארצות ההם,
שכל מלך יש לו כח להעניק סמכות לרבנים שבמדינתו, אך לא מעבר לגבולותיו.

אכן התומים סי' ג' סק"ו, אשר תקף את הריב"ש קשות, הקשה עליו בזה: "לא
הבנתי מאיזה טעם יהיה כח ביד ריש גלותא בבבל ליתן רשות לא"י משום דהיה
להם כח מלך פרס - וכי מלך פרס משל בזמן רבי ודור של אחריו בא"י? הלוא
לא היה לו כלל צווי וממשלה בא"י, והיתה א"י תחת ממשלת קיסרי רומא, תחת
אנטונינוס בימי רבי וכו'" עיי"ש שהוסיף תמיהה ע"ג תמיהה עד שהסיק
שהסמכות היתירה של הר"ג היתה עקב ייחוסו לזכרים דבית דוד לעומת ייחוס
הנשיא בא"י לנקיבות דבית דוד כמבואר בסנהדרין שם בתוד"ה דהכא מן
הירושלמי (עי' בחי' הגרי"ז עה"ת פ' ויחי).

אלא שברור שלא כן למד רש"י את הסוגיא, אלא דקא נחית עלה מטעמי שררה,
שהרי כתב שהכח והרשות מאת מלכי פרס לעומת השררה המועטת של
הנשיאים עמדו לריש גלותא להעניק לו סמכות יתירה. וע"כ ס"ל דלמרות היותן
ב' מדינות חלוקות (ודלא כריב"ש) - ולמרות שמלכות רומי היתה החזקה יותר,
כמש"כ התומים בהמשך דבריו - כל ממונה נערך לעומת ממונה חברו ע"פ מדת
הרשות אשר קיבל לידיו - והערכה זאת נכונה אף מעבר לגבולות הארצות. וע"כ
סבר מהר"ם הלוי שכוחו יפה גם מעבר לגבול בצרפת.

ואם אמנם אין לאל ידינו לשער מי קיבל לידו יותר סמכות, הרב בוינה או הרב
בפריז, הרי בתומים הנ"ל כתב שלולא ייחוסו היתירה של הריש גלותא היה
מסתבר איפכא, שמן הראיו היה שרבי, שקיבל סמכות ממלכות רומי החזקה
והמושלת בכיפה, היה צריך להיות בעל כח לתת רשות במלכות פרס החלושה,
עיי"ש.

ושוב אכן ה"ה בנ"ד, שהרי בעידן הויכוח על רבנות פריז היתה וינה בירת
ה"אימפריה הרומאית הקדושה", אשר היתה הממשלה הבכירה והחזקה
באירופה בתקופה ההיא. ויתכן שמשום שהממשלה אשר קיבל ממנו סמכות
היתה חזקה יותר, שוב היה לו למהר"ם הלוי לכוף את בני המדינות הטפלות
לדעתו.

ומעתה ברור שלמהר"ם הלוי ודעימיה רשאי רב ("חכם המדינה") שהתמנה
לתפקידו לכוף את עדתו בסמכותו העצמית גם אם לא התנו הם לקבל דעתו
בתחום זה. ורב אשר גם קיבל סמכות ממשלה חזקה יש לו לכוף את דעתו גם
בגלילות אחרות, כל שהמה טפלות למדינתו. ובודאי שכן היה הדין לגבי רב
שהתמנה במלכות נפוליון, אשר מלך בכיפה ברחבי אירופה, אם לא שהמלכות
מנעה מן הרבנים אשר בתחומה להוציא את כח התורה שלהם מן הכח אל
הפועל כאשר רמז הג"ר ישמעאל דמודינא בתשובותיו הנ"ל, ודוק.









תשובות האסיפה ניתנו בצרפתית. הציטוטים כאן המה מהתרגום לאנגלית 1.
שיצא לאור לראשונה בשנת ה"א תקס"ז: Transactions of the Parisian
Sanhedrin or Acts of the Assembly of Israelitish (sic) Deputies of France and
Italy. Collected by Diogene Tama and translated by F.D. Kirwan, London
. תשובות הגר"י דמודינא ניתנו בלה"ק והודפסו ע"י הרב יהודה רוזנטאל 1807
ברבעון "תלפיות" שנת ה"א תש"ט (9491) מס' 3-4, עמ' 565 והלאה.
שוב שלל הריב"ש גם שהסמיכה היא לפי שהתלמיד שלא הגיע להוראה,
2.
אסור לו להורותו, ושע"י הסמיכה נותן לו רשות להורות, עש"ה.
שוב שלל הריב"ש סברא שרבני צרפת כולם נחשבים לתלמידי מהר"ם הלוי.
3.
אלא שמסתייג הריב"ש שאין לאדם ליטול רשות מן המלך, שלא ברצון
4.
הקהלות, וכש"כ מי שאינו ראוי לדון.

More on the TE II

I just gave a shiur today in Fairlawn, NJ on his machlokes with ROY as to the permissibility of entering mosques.

Without checking in any detail, off the top of my head these shiurim that I have *taped* that IIRC contained material from the TE:

CH 3. The Definition of “Death” in Halacha

CH 4. Organ Transplants

CH 5. Curtailing Treatment of the Terminally Ill Special Series: Agunah Problems & Related Issues

CH 7. Non‑Solutions

CH 8. Possible Solutions

CH 9. The Get Process

CH 10. Civil Marriages

CH 11. Non‑Halachic Marriages

CH 14. When & What Mechitza is Required by Halacha

CH 21. The Use of Microphones in Halacha

CH 28. Sheimos: What are They & How to Dispose of Them

CH 33. May a Kohen Become a Doctor?

CH 39. AIDS

CH 42. Kol Isha

CH 43. Plain Talk: Ashkenazic vs. Sepharadic Pronunciation

CH 45. Copyrights in Halacha

CH 46. Autopsies & Biopsies

CH 47. Plastic Surgery & Diets CH 51. Cigarette Smoking in Halacha

CH 53. Music in Halacha p 1

CH 54. Music in Halacha p 2 Special Series: Conversion

CH 55. Conversion Without Accepting Mitzvos

CH 56. Conversion for the Purpose of Marriage

CH 57. Conversion in the Course of Adoption

CH 58. Laws of Waiting on Line & Priorities in a Waiting Room

CH 59. The Teshuva Process in Halacha

Special Series: Abortion

CH 63. Defining the Prohibition

CH 64. Tay Sachs Syndrome

CH 65. Cases of Danger for the Mother

CH 66. Birth Defects & Problems of the Fetus

CH 68. Bright Ideas: Electric Lights in Halacha

CH 72. Entering Churches & Mosques

CH 73. Rebuking Wrongdoers

CH 77. Entering the Temple Mount

CH 78. Restoring Avodas HaKorbonos

CH 81. In Vitro Fertilization

CH 82. Surrogate Motherhood

CH 83. Dayanim & Batei Din in Modern Times

CH 84. Semicha & Psak Halacha

CH 100. Business Partnerships with a Goy

CH 101. n/c Partnerships with Mechalelei Shabbos

CH 103. Medicines/Medical Procedures on Shabbos/Yom Tov p 1

CH 104. Medicines/Medical Procedures on Shabbos/Yom Tov p 2

Special Series: Wars & Armies

CH 116. Wars Halacha Condones & Condemns

CH 125. Shemittas Kesafim & Pruzbul

CH 128. Fetal Reduction & Related Issues

CH 129. Stitches on Shabbos

CH 132. Redistributing the Wealth: Yissaschar-Zevulun Relationships p 1

CH 133. Redistributing the Wealth: Yissaschar-Zevulun Relationships p 2

CH 135. Were the Chashmonaim Allowed to Assume the Kingship of Israel?

CH 136. Chopping Pesukim

CH 140. Rising Before the Wise & Senior Citizens Special Series: Lifnei Iver

CH 141. May it be Ignored for Courtesy & Convenience?

CH 142. May a Doctor Perform Medical Procedures Forbidden by Halacha?

CH 151. Shabbos Clocks

Special Series: Halacha at 35,000 Feet: Airplane Travel Issues

CH 159. Dishonesty in Ticketing (and Related Ethical Issues) & Davening On Board

CH 180. So What’s New? Chodosh! p 1

CH 181. So What’s New? Chodosh! p 2

CH 185. n/c Forcing a Husband to Give a Get

CH 189. Shabbos Babycare: Baby Wipes & Disposable Diapers

CH 196. Animal Experimentation & Tza’ar Ba’alei Chaim p 1

CH 197. Animal Experimentation & Tza’ar Ba’alei Chaim p 2

CH 198. Animal Experimentation & Tza’ar Ba’alei Chaim p 3

CH 199. Pop-Top Halacha: Opening Various Food Containers on Shabbos & Yom Tov p 1

CH 200. Pop-Top Halacha: Opening Various Food Containers on Shabbos & Yom Tov p 2

Our Shiur's Upcoming Bechina: This Was Composed by a Va'ad of Six Talmidim Themselves. I could never have made it myself!

בחינה בעיון

Section I: Answer all questions

1.) How does גלל imply שן according to the 2 explanations of רש"י and the explanation of תוס'?

2.) Why, according to רש''י and תוס', can one not learn both מכליא and לא מכליא קרנא from just ''ושלח'' and say that if you can’t be לא מכליא קרנא that קל וחמר you can't do מכליא קרנא?

3.) What is רע"א's question on רש"י and תוס' (see question 3)? Give two answers to his question.

4.) List two of the three questions that תוס' ד''ה לא י' כתיב asks on רש''י.

5.) How does the גמרא learn that you are חייב by שן if לא מכליא קרנא? Why don't we learn it the opposite way? (State the answer of תוס' and the 2 answers of the רשב"א). Explain the נקודת המחלקת between the רשב"א and תוס'. State another hypothetical answer based on a רשב"א earlier in the פרק.

6.) What are the two סברות for מקשינן לחומרא? Which does the רמב"ם hold, and why?

7.) What would we learn from ושלח and ובער if there was no פסוק of משלחי רגל השור והחמור? What if there was no פסוק of כאשר יבער הגלל עד תומו?



Section II: Explain what type of case this is (with respect to our גמרא). What would be the הלכה (including how much the מזיק pays if at all) according to all שיטות? List the סברות for each of these שיטות. If there are different cases within the question that lead to different הלכות, list them. Remember to answer this fully.
(Note: all names are generic and do not refer to anyone specifically).
(Note: None of these questions are "trick questions." However, you will need to use the following to answer these questions: מחלקת על מכליא קרנא, רש"י vs. רמב"ם, רב vs. שמואל, חלקת יואב, ספק of רבא, סמ"ע vs. ט"ז, תלמיד רבינו תם vs. רמב"ם, רשות הרבים לגבי הנזיקין).

1.) ראובן carelessly leaves his baseball bat and ball in the street. שמעון's cow (whose name is Bessie, and who is worth $500) tripped over the bat and fell onto the ball. Bessie was damaged by this ball. Now Bessie is worth $430.

2.) יצחק's animal chews up a few pieces of יעקב's high-quality grain worth $100, and spits it out. Now the fruit is worth $2. The fruit will grow back, but in medium quality.

3.) לוי's ox takes a bite out of יהודה's ox. יהודה's ox quickly jumps away, and is worth $100 less than he was before. לוי's ox goes on to לוי's fruits and eats a bit of them.

4.) יששכר's שור that is worth $80 goes on a rampage. It gores זבולון's שור, causing $100 worth of damage. It then charges into דן's property and some dust and stones fly out on his property from the שור and damages דן's dog, which had previously been worth $250 and is now worth $200. יששכר's שור then promptly jumps off a cliff and dies.

5.) A meteor falls on the ground and makes a 10 טפחים deep pit. גד decides to sharpen the surface at the ground, making pit more dangerous to fall into. אשר's $1000 שור falls in and dies.
[Hint: If a שור מועד gores another שור and it falls into the pit, the owner of the שור and the owner of the בור split the damage. (If it was תם, then the owner of the שור pays ¼ and the owner of the בור pays ½). If the original שור was הפקר, then the owner of the בור pays ½ of the damage and that's all the ניזק gets.)

6.) אברהם is sick and extremely contagious. He touches a pot of meat in front of the germ-conscious cook, who now refuses to serve those meats (which are worth $150).

7.) משה's שור chews up a piece of אהרן's high-quality grain worth $200, and spits it out. Now the grain is worth $2. The fruit will grow back, but in medium quality. אהרן takes the spit out food, puts it on top of his roof, and it falls into a רשות הרבים, where יוסף's animal which was worth $300 slips on it and smacks its face on the ground. Now it is only worth $200. דוד's cow (which is worth $75) comes and rubs against the יוסף's cow and damages it. Now יוסף's cow is only worth $100. דוד watched this in amazement, as this is the first time his animal ever damaged anyone.