Another nice mahalach in the message of Nachlah is in the Yaaros Dvash:
ספר יערות דבש - חלק ראשון - דרוש ח (המשך)
ובזה נראה היה טעות שאול, כי אמרו בגמרא [סוטה מ"ו ע"ב] למה עגלה ערופה בנחל, יבוא דבר שלא עשה פירות ויכפר על זה שנהרג שהיה עושה פירות, ופריך הגמרא מאי פירות, אילימא בנים, זקן סריס מאי איכא למימר, ומשני מצות. והנה שאול חשב כסלקא דעתך דגמרא דלכך בנחל, כי נהרג אדם שהיה עלול להעמיד תולדות וזרע קדושים, וכן אמרו [ב"ר כב, כא] בהבל קול דמי אחיך צועקים דמיו ודם זרעיותיו, ולא חש לקושית הגמרא זקן וחולה מאי איכא למימר, כי דברה התורה במצות על הרוב, כמ"ש הרמב"ם בטעמי מצות ע"ש, ולכך שפט כי ידוע [גיטין נז ע"ב] כי מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, והכל מאגג, ולכך ראה שאול מבלי להמית לאגג, כי אמר הביאו עגלה ערופה בשביל שמת אחד שהיה מוליד תולדות, ואיך אהרוג לנפשות רבות כי גדולים וחכמים יצאו מאגג, ואיך אמית אותו טרם שיוליד כדי ליתן מקום לצדיקים לצאת, וזהו היה טעות לשם שמים, אמנם באמת אילו היה נמחה זכר אגג, היו חכמי בני ברק נולדים על ידי ישראל ולא היה בשביל כך מיעוט צדיקים בעולם ח"ו כנ"ל:
והנה נודע [יבמות עח ע"ב] על שאול שהמית את הגבעונים, דלא הרג גבעונים, רק את הכהנים אשר בנוב, והואיל והם היו מספיקים מזון לגבעונים וה' תובע אונאת גרים כי חביבים גרים לישראל, וזהו למאן דאמר דגרים טובים לישראל, אבל למאן דאמר קשים גרים לישראל, אין זה בכלל טענה מחמת גבעונים, וזהו מאמר חז"ל [יומא כב ע"ב] דעת חיות אגג סבירא ליה לשאול דיש לחוש על נשמת גרים והם מזכים לישראל, ולכך החיה לאגג, ולעומת זה בשעת הריגת עיר נוב לא חמל על מחית גרים, כי חשב שהם קשים לישראל, והרכיב הדבר אתרי רכשי, ולכך נאמר לו בממה נפשך, או אל תצדק הרבה או לא תרשע הרבה:
ובזה יובן מ"ש במדרש, אחר הדברים האלה גדל המלך את המן, כל זמן שלא נשלם ע' שנים היו אומות העולם מגביהים לישראל, נבוכדנצר לדניאל וחנניה מישאל ועזריה, כורש לדניאל והתך, אחשורוש למרדכי, דכתיב ומרדכי יושב בשער, משחשבו שנשלמו ע' שנים הגביהו לשונאי ישראל, שנאמר אחר הדברים גדל המלך את המן. ויש להבין למה מקדם הגביהו לישראל ולא אח"כ. אבל הטעם כך, כי ידעו כי לכך גלו ישראל שיתאספו אליהם גרים, וכל זמן שאין הגרים מתלקטים אין להם להיות נגאל, ואמרינן [עיין יבמות כ"ד ע"ב] אין מקבלין גרים בימי מרדכי ואסתר, שכל זמן שישראל במעלה זמנית, יש לחוש שהגרים מתגיירים לשם מעלה זמנית ולא לשם שמים, וזה היה מתחבולות המלכים שהגביהו לישראל, כדי שלא יוכלו לקבל גרים ולא יהיו נגאלים, אבל לאחר שחשבו בחשבונם כי כבר עבר זמן וקץ ולא נושעו ישראל, לא השגיחו עוד בקבלת גרים והשפילו לישראל והגביהו צוררי ישראל:
אמנם מרדכי ידע שעדיין לא הגיע קץ וראוי לקבל גרים, לכך צוה לאסתר, אשר לא תגיד עמה ומולדתה, דאם תגיד יגיעו ישראל לגדולה ע"י אסתר המלכה, כראוי לעם המלכה אשר נפש המלך קשורה בנפשה, וא"כ לא היה אפשר לגייר גרים כי לשם קורבה לאסתר נתכוונו, לכך צוה לאסתר אשר לא תגיד, כדי שיתגיירו גרים, ואחר כך כאשר נתגדל מרדכי ואסתר היה לכאורה רעה לישראל, כי אם כך לא יהיה סיפוק לקבל גרים, אבל מחסד ה' שרבים מתייהדים מעצמם וקיבלו גירות, וא"כ היתה זו סיבה לקירוב הגאולה, כי על ידי כך היו רבים מתייהדים, וא"כ נתוספו גרים רבים ובא זמן גאולה, וזהו עיקר שמחה של פורים, כי התאספו גוים רבים והיתה זו סיבה לקירוב הגאולה ולבנין בית המקדש כי לקטו גרים כראוי, ולכך השמחה בפורים כי על ידם נגאלו ישראל ונבנה הבית, וכל שמחה שאין בה מענין הבית אינה שמחה, כי היא תכלית שמחה שלנו, כדכתיב [תהילים קלז. ז] אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, וזה אם גרים טובים לישראל, אבל אם קשים לישראל לא שייך כן:
והנה כבר נודע הקושיא, איך נאמר ארור המן, כי מלת ארור נופל גם כן על זרעו, כמו שנאמר ארור כנען וכל זרעו בכלל ארור, והא מהמן יצאו גרים גמורים [גיטין נז ע"ב], ולכך אפשר לא אמרינן ארורים בניו כמו שכתב התוספות הנוסחא [מגילה ז ע"ב ר"ה דלא] דהא בניו היו גרים, אבל עדיין על המן קשה. אבל כבר הדבר מבואר דאנו מאררים להמן, דטוב היה שלא בא לעולם, והגרים היו באים על ידי תולדות ישראל כנ"ל, וזהו מה שאמרו (מגילה ז ע"ב) חייב אינש לבסומי בפוריא, היינו משום תוספת גרים דבאים בפורים, והם היו סבה לבנין בית המקדש, וזהו עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כי עיקר השמחה הוא כעת בפורים על קבלת גרים, ומהמן יצאו גרים ואיך שייך לומר ארור המן, כי זהו שמחה שלנו בפורים, וצריך לומר עד דלא ידע וכו' וא"ש:
ספר יערות דבש - חלק ראשון - דרוש ח (המשך)
ובזה נראה היה טעות שאול, כי אמרו בגמרא [סוטה מ"ו ע"ב] למה עגלה ערופה בנחל, יבוא דבר שלא עשה פירות ויכפר על זה שנהרג שהיה עושה פירות, ופריך הגמרא מאי פירות, אילימא בנים, זקן סריס מאי איכא למימר, ומשני מצות. והנה שאול חשב כסלקא דעתך דגמרא דלכך בנחל, כי נהרג אדם שהיה עלול להעמיד תולדות וזרע קדושים, וכן אמרו [ב"ר כב, כא] בהבל קול דמי אחיך צועקים דמיו ודם זרעיותיו, ולא חש לקושית הגמרא זקן וחולה מאי איכא למימר, כי דברה התורה במצות על הרוב, כמ"ש הרמב"ם בטעמי מצות ע"ש, ולכך שפט כי ידוע [גיטין נז ע"ב] כי מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, והכל מאגג, ולכך ראה שאול מבלי להמית לאגג, כי אמר הביאו עגלה ערופה בשביל שמת אחד שהיה מוליד תולדות, ואיך אהרוג לנפשות רבות כי גדולים וחכמים יצאו מאגג, ואיך אמית אותו טרם שיוליד כדי ליתן מקום לצדיקים לצאת, וזהו היה טעות לשם שמים, אמנם באמת אילו היה נמחה זכר אגג, היו חכמי בני ברק נולדים על ידי ישראל ולא היה בשביל כך מיעוט צדיקים בעולם ח"ו כנ"ל:
והנה נודע [יבמות עח ע"ב] על שאול שהמית את הגבעונים, דלא הרג גבעונים, רק את הכהנים אשר בנוב, והואיל והם היו מספיקים מזון לגבעונים וה' תובע אונאת גרים כי חביבים גרים לישראל, וזהו למאן דאמר דגרים טובים לישראל, אבל למאן דאמר קשים גרים לישראל, אין זה בכלל טענה מחמת גבעונים, וזהו מאמר חז"ל [יומא כב ע"ב] דעת חיות אגג סבירא ליה לשאול דיש לחוש על נשמת גרים והם מזכים לישראל, ולכך החיה לאגג, ולעומת זה בשעת הריגת עיר נוב לא חמל על מחית גרים, כי חשב שהם קשים לישראל, והרכיב הדבר אתרי רכשי, ולכך נאמר לו בממה נפשך, או אל תצדק הרבה או לא תרשע הרבה:
ובזה יובן מ"ש במדרש, אחר הדברים האלה גדל המלך את המן, כל זמן שלא נשלם ע' שנים היו אומות העולם מגביהים לישראל, נבוכדנצר לדניאל וחנניה מישאל ועזריה, כורש לדניאל והתך, אחשורוש למרדכי, דכתיב ומרדכי יושב בשער, משחשבו שנשלמו ע' שנים הגביהו לשונאי ישראל, שנאמר אחר הדברים גדל המלך את המן. ויש להבין למה מקדם הגביהו לישראל ולא אח"כ. אבל הטעם כך, כי ידעו כי לכך גלו ישראל שיתאספו אליהם גרים, וכל זמן שאין הגרים מתלקטים אין להם להיות נגאל, ואמרינן [עיין יבמות כ"ד ע"ב] אין מקבלין גרים בימי מרדכי ואסתר, שכל זמן שישראל במעלה זמנית, יש לחוש שהגרים מתגיירים לשם מעלה זמנית ולא לשם שמים, וזה היה מתחבולות המלכים שהגביהו לישראל, כדי שלא יוכלו לקבל גרים ולא יהיו נגאלים, אבל לאחר שחשבו בחשבונם כי כבר עבר זמן וקץ ולא נושעו ישראל, לא השגיחו עוד בקבלת גרים והשפילו לישראל והגביהו צוררי ישראל:
אמנם מרדכי ידע שעדיין לא הגיע קץ וראוי לקבל גרים, לכך צוה לאסתר, אשר לא תגיד עמה ומולדתה, דאם תגיד יגיעו ישראל לגדולה ע"י אסתר המלכה, כראוי לעם המלכה אשר נפש המלך קשורה בנפשה, וא"כ לא היה אפשר לגייר גרים כי לשם קורבה לאסתר נתכוונו, לכך צוה לאסתר אשר לא תגיד, כדי שיתגיירו גרים, ואחר כך כאשר נתגדל מרדכי ואסתר היה לכאורה רעה לישראל, כי אם כך לא יהיה סיפוק לקבל גרים, אבל מחסד ה' שרבים מתייהדים מעצמם וקיבלו גירות, וא"כ היתה זו סיבה לקירוב הגאולה, כי על ידי כך היו רבים מתייהדים, וא"כ נתוספו גרים רבים ובא זמן גאולה, וזהו עיקר שמחה של פורים, כי התאספו גוים רבים והיתה זו סיבה לקירוב הגאולה ולבנין בית המקדש כי לקטו גרים כראוי, ולכך השמחה בפורים כי על ידם נגאלו ישראל ונבנה הבית, וכל שמחה שאין בה מענין הבית אינה שמחה, כי היא תכלית שמחה שלנו, כדכתיב [תהילים קלז. ז] אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, וזה אם גרים טובים לישראל, אבל אם קשים לישראל לא שייך כן:
והנה כבר נודע הקושיא, איך נאמר ארור המן, כי מלת ארור נופל גם כן על זרעו, כמו שנאמר ארור כנען וכל זרעו בכלל ארור, והא מהמן יצאו גרים גמורים [גיטין נז ע"ב], ולכך אפשר לא אמרינן ארורים בניו כמו שכתב התוספות הנוסחא [מגילה ז ע"ב ר"ה דלא] דהא בניו היו גרים, אבל עדיין על המן קשה. אבל כבר הדבר מבואר דאנו מאררים להמן, דטוב היה שלא בא לעולם, והגרים היו באים על ידי תולדות ישראל כנ"ל, וזהו מה שאמרו (מגילה ז ע"ב) חייב אינש לבסומי בפוריא, היינו משום תוספת גרים דבאים בפורים, והם היו סבה לבנין בית המקדש, וזהו עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כי עיקר השמחה הוא כעת בפורים על קבלת גרים, ומהמן יצאו גרים ואיך שייך לומר ארור המן, כי זהו שמחה שלנו בפורים, וצריך לומר עד דלא ידע וכו' וא"ש:
No comments:
Post a Comment