Mishmar: Gilu Biradah
RAEK citation.
Rabbi Yosef Gavriel Bechhofer הרב יוסף גבריאל בקהופר
Sunday, October 29, 2006
What We Said in Shiur Today on Mechalia vs. Lo Mechalia Karna (BK 3a), from one of the Talmidim
אידי ואידי אשן, והא דמכליא קרנא, הא דלא מכליא קרנא
The גמרא says that we learn that you are חייב for שן and רגל from the פסוק of "ושלח
את הבעירה ובער בשדה אחר" . We know that ובער refers to שן because of the פסוק in נביא that
says " כאשר יבער הגלל עד תומו ". We know that ושלח refers to רגל because of another פסוק in
נביא that says " ."משלחי רגל השור והחמור
The גמרא then asks why we need the פסוק of משלחי רגל השור והחמור , as we could
have deduced that ושלח refers to רגל by using the process of elimination. קרן was already
written ( כי יגח ), and שן was also already written ( ובער בשדה אחר ), so the only thing that
ושלח could refer to is רגל , so why do we need ?משלחי רגל השור והחמור
The גמרא then goes on to answer that we would have thought that both ושלח and
ובער teach us that you are חייב for שן , and the reason you need both phrases is that one
ובער) ) would teach us that you are חייב for מכליא קרנא (completely destroyed), and the
other phrase ( ושלח ) teaches that you are even חייב for לא מכליא קרנא (when it didn't eat the
קרן ). Thus, we need משלחי רגל השור והחמור to teach us that ושלח teaches us about .רגל
If we learn רגל from ושלח , from where do we learn that one is חייב for שן דמכליא
קרנא ? The גמרא answers that we learn it from רגל . Just like by רגל it makes no difference
whether it was מכליא קרנא , so too by שן it makes no difference if it was .מכליא קרנא
What qualifies ?מכליא קרנא
רש"י defines מכליא קרנא as when the animal eats from a vegetable patch and it will
not grow back, and לא מכליא קרנא is when it will grow back, but not as well as before.
ר' משה פינקל explains that the reason רש"י says that the animal ate from a patch is
that when one eats from an entire patch, the way one evaluates how much he must pay is
by taking the difference between what the a בית סאה of the patch used to be valued and
what its value is now. If the plant will grow back, then the value of the patch is not really
going down – it did not harm the intrinsic value of the land. However, since it did not
grow back quite as well as it did before, and that is the reason that you are חייב to pay
even by לא מכליא קרנא – the plants did not grow back as well so the land lost some value.
According to this explanation, רש"י holds that the קרן is the intrinsic value of the
land and that the פירות are simply the added value to the land because of the produce.
תוס' ask on רש"י that even if the plant grows back, the farmer lost his chance to
harvest that piece of produce, so there is a loss and thus what רש"י defines as לא מכליא
קרנא should really be defined as .מכליא קרנא
תוס' thus define מכליא קרנא differently than רש"י . They say that מכליא קרנא is when
the animal did real damage to a לא מכליא קרנא .פרי is when the animal just made the fruit
dirty, and it is now an inconvenience to clean it up.
We explained in שיעור that ' תוס says that there is a difference between the קרן of
מטלטלין and the פירות of מטלטלין . The קרן of the מטלטלין is the object itself, and to damage
the פירות of מטלטלין you couldn't do damage to the גוף of the פרי but rather must do
something external to the פרי such as making it dirty.
The רשב"א asks a question on תוספות . The גמרא later on says that טינפה פירות is a
תולדה of שן . If so, why do we need to learn לא מכליא קרנא from רגל (see above); shouldn't
we learn it from ?שן
One possible answer hinted to by ' תוס is that we need רגל to teach us that it is even
a תולדה of .שן
However, the רשב"א rejects this answer as later on in the גמרא we learn out a case
of רגל (where he actively sent the animal to do damage) from שן , and that case in רגל is
considered an אב in רגל . If so, shouldn't שן דמכליא קרנא also be an ?אב
תוס' ר' ישעיה says a פשט slightly different from ' תוס that avoids the רשב"א 's
question. He says that מכליא קרנא is when the animal ate it and swallowed it – destroyed
it completely. לא מכליא קרנא is when the animal chewed it up and spit it out. Since
chewing up food and spitting it out is not a תולדה of שן (it is an אב ), it avoids the רשב"א 's
question. The הוה אמינא of the גמרא was that שן must be אכילה ממש to be .חייב
The רשב"א says a פשט that is similar to that of רש"י . He says that when an animal
eats שחת it will grow back even better than before.
The גרסא that is at the end of our version of the רשב"א is: " מ"מ אם בא בעל השחת
להשתלם לפי נזקו ולא כל מה שבהמה מגרעת מן הפירות קרי מכליא קרנא"
The גליון אלפס says that there is a גירסא mistake in the .רשב"א
ר' אליהו לייכטינשטיין (the editor of the מוסד רב קוק edition of the רשב"א ) says that the
correct גירסא in the רשב"א would be: "...ולא כל מה שבהמה מגרעת מן הפירות, והיכא דמשלם כל מה
שבהמה מגרעת מן הפירות קרי מכליא קרנא"
According to this גירסא , if the שחת grew back better, then the מזיק must pay the
difference between what he damaged and it is considered to be לא מכליא קרנא . If the שחת
grew back just as it was before (or worse), then the מזיק pays the amount that he damaged
(and if it didn't grow back as well, the difference between what was there before and what
is there now), and it is considered to be .מכליא קרנא
However, this גירסא is difficult to work with because it says that whether the
damage is מכליא קרנא is determined by the amount you pay, not by the damage you did. It
would make more sense to base מכליא קרנא on the extent of the damage.
It is possible that the correct גירסא is: "...וכל מה שבהמה מגרעת מן הפירות קרי לא מכליא
קרנא ". If so, then it means that whenever the only damage is the loss of the פרי (and not
the loss of intrinsic value of the land), then it is considered to be .לא מכליא קרנא
Whenever there is also a loss in value of the land (i.e. it will not grow back as well), it is
considered to be .מכליא קרנא
Friday, October 27, 2006
On Parashas Noach - from this week's MTA Parasha Publication
http://yuhsb.org/currentyr/gen_info/pubs/skoleinu/noach.pdf
Noach’s Spiritual Illumination
Rabbi Yosef Gavriel Bechhofer
ספורנו עה"ת ספר בראשית פרק ח פסוק כב
עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום
וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו. לא ישבותו
מלהתמיד על אותו האופן בלתי טבעי שהגבלתי
להם אחר המבול. וזה שילך השמש על גלגל
נוטה מקו משוה היום ובנטיתו תהיה סבת
השתנות כל אלה הזמנים כי קודם המבול היה
מהלך השמש תמיד בקו משוה היום ובזה היה
אז תמיד עת האביב ובו היה תקון כללי ליסודות
ולצמחים ולבעלי חיים ולאורך ימיהם. ואמר
שיהיה זה כל ימי הארץ עד אשר יתקן האל
יתברך את הקלקול שנעשה בה במבול כאמרו
הארץ החדשה אשר אני עושה כי אז ישיב מהלך
השמש אל קו משוה היום כמאז ויהיה תקון כללי
ליסודות ולצמחים ולבעלי חיים ולאורך חייהם
כמו שהיה קודם המבול כאמרו כי הנער בן מאה
שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל וזה רצה
באמרו מוצאי בקר וערב תרנין.
The Sforno in Parashas Noach (8:22) suggests that prior to the Mabul there were no seasons. Rather, the Sun, relative to the Earth, constantly orbited at the Equator. The Earth was thus in a constant state of Springtime, the optimum condition for both vegetation and animal life to flourish, and for human beings to enjoy longevity. In this pasuk Hashem promises that the current cycle will continue so long as the Earth continues in its post-Mabul state — until the eventual, ultimate redemption, when the position of the Sun relative to the Earth will return to its antideluvian state.
The Sforno's position is evidently contradicted by an explicit Gemara in Avodah Zarah (8a):
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ח עמוד א
אמר רב חנן בר רבא קלנדא ח' ימים אחר
תקופה סטרנורא ח' ימים לפני תקופה וסימנך
אחור וקדם צרתני וגו' תנו רבנן לפי שראה אדם
הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא
בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו
ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים
עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה] כיון שראה
תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר
מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים
טובים לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים
טובים הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם
עבודת כוכבים.
The Gemara tells us that the origin of idolatrous holiday of December 25th was a genuine holiday celebrated by Adam. According to opinion that the world was created in Tishrei, Adam sinned at that time — around the time of the Fall Equinox. He subsequently perceived that the days were becoming shorter and shorter. He was concerned that this was taking place on account of his sin, and that as a result of his sin the world was becoming darker and darker, ending in a renewed tohu va'vohu — and that this was the death decreed upon him. However, on
December 25th, shortly after the Winter Solstice, he noticed that the days had begun to become longer again, concluded that the pattern of shorter and longer days was cyclical, and fixed an eight-day celebration, culminating on January 1st.
Clearly, days do not become shorter or longer unless there is a seasonal cycle in place. It is thus evident that the seasons existed already prior to the Mabul.
[There is a Chazal that relates a similar response by Adam to the very first sunset:
אבות דרבי נתן פרק ראשון (וכ"ה גם בילקוט
שמעוני תהלים פרק ס"ט רמז תתב)
כיון שבא אדה"ר לעת ערב ראה אדם
הראשון את העולם כלפי מערב שמחשיך ובא
אמר אוי לי כי בשביל שסרחתי הקב"ה מחשיך
עלי את העולם והוא אינו יודע שכן דרך העולם.
לשחרית כיון שראה העולם שמאיר ובא למזרח
שמח שמחה גדולה עמד ובנה מזבחות והביא
שור שקרניו קודמות לפרסותיו והעלהו עולה
שנאמר (תהלים ס"ט) ותיטב לה' משור פר מקרן
מפריס.
It may be that both phenomena were causes of concern for him in turn.]
The simple implication of Chazal is that Hashem did not reveal to Adam the basic science of the phenomena he was to experience, leaving him to discover the phenomena and analyze them on his own. The Maharal, however, understands differently:
ספר חדושי אגדות חלק רביעי עמוד לב -
מסכת עבודה זרה
לפי שראה וכו'... — ואין הפי' שיהיה
טועה אדם הראשון ולא ידע עליות השמש
ושקיעתו אריכות הימים וקצורם, שדבר זה אינו
כלל. רק סבר היה כיון שהיום שוקע ומאפיל,
נמצא היום יש בו צד שהוא מאפיל, ואם כן יהיה
מאפיל לגמרי בשביל החטא, שהחטא מביא
אבדון לעולם וחושך לעולם. וכן כאשר הימים
מתקצרים והעולם הוא העלול לדבר זה
להתמעט האור, הוא ג"כ עלול לקבל הפסד. ואם
לא יתקלקל שיהיה תהו ובהו, מ"מ יהיה בעולם
קללתו מרובה וזהו בעצמו חורבן העולם:
וכאשר התחילו הימים להאריך, ומזה הצד
יש קיום לאדם, וכמו שהיה יושב בתענית כאשר
התחילו לקצר, כי חטא האדם גורם קלקול והיה
דבר זה מביא קלקול והפסד לעולם, וכאשר
התחילו הימים להאריך מצד האור, העולם מוכן
אל הטוב ולפיכך עשה יום טוב. ומה שעשו אלו
ואלו יום טוב כי יותר מעלת העולם, כאשר יש
כאן בחינה אל ההפסד ועם כל זה [אינו] נמסר
אל ההפסד ולכך עשה הימים שהיו מוכנים אל
ההפסד ג"כ י"ט:
His concern was that just as the days became foreshortened in their natural cycle, they might also become foreshortened as a result of his sin — with far more devastating results! His consolation and subsequent rejoicing came when he saw days being lengthened and realized that just as sin can generate spiritual — and actual — darkness, so too it must be that positive deeds can generate spiritual — and actual — illumination.
Noach’s Spiritual Illumination
Rabbi Yosef Gavriel Bechhofer
ספורנו עה"ת ספר בראשית פרק ח פסוק כב
עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום
וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו. לא ישבותו
מלהתמיד על אותו האופן בלתי טבעי שהגבלתי
להם אחר המבול. וזה שילך השמש על גלגל
נוטה מקו משוה היום ובנטיתו תהיה סבת
השתנות כל אלה הזמנים כי קודם המבול היה
מהלך השמש תמיד בקו משוה היום ובזה היה
אז תמיד עת האביב ובו היה תקון כללי ליסודות
ולצמחים ולבעלי חיים ולאורך ימיהם. ואמר
שיהיה זה כל ימי הארץ עד אשר יתקן האל
יתברך את הקלקול שנעשה בה במבול כאמרו
הארץ החדשה אשר אני עושה כי אז ישיב מהלך
השמש אל קו משוה היום כמאז ויהיה תקון כללי
ליסודות ולצמחים ולבעלי חיים ולאורך חייהם
כמו שהיה קודם המבול כאמרו כי הנער בן מאה
שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל וזה רצה
באמרו מוצאי בקר וערב תרנין.
The Sforno in Parashas Noach (8:22) suggests that prior to the Mabul there were no seasons. Rather, the Sun, relative to the Earth, constantly orbited at the Equator. The Earth was thus in a constant state of Springtime, the optimum condition for both vegetation and animal life to flourish, and for human beings to enjoy longevity. In this pasuk Hashem promises that the current cycle will continue so long as the Earth continues in its post-Mabul state — until the eventual, ultimate redemption, when the position of the Sun relative to the Earth will return to its antideluvian state.
The Sforno's position is evidently contradicted by an explicit Gemara in Avodah Zarah (8a):
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ח עמוד א
אמר רב חנן בר רבא קלנדא ח' ימים אחר
תקופה סטרנורא ח' ימים לפני תקופה וסימנך
אחור וקדם צרתני וגו' תנו רבנן לפי שראה אדם
הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא
בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו
ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים
עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה] כיון שראה
תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר
מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים
טובים לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים
טובים הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם
עבודת כוכבים.
The Gemara tells us that the origin of idolatrous holiday of December 25th was a genuine holiday celebrated by Adam. According to opinion that the world was created in Tishrei, Adam sinned at that time — around the time of the Fall Equinox. He subsequently perceived that the days were becoming shorter and shorter. He was concerned that this was taking place on account of his sin, and that as a result of his sin the world was becoming darker and darker, ending in a renewed tohu va'vohu — and that this was the death decreed upon him. However, on
December 25th, shortly after the Winter Solstice, he noticed that the days had begun to become longer again, concluded that the pattern of shorter and longer days was cyclical, and fixed an eight-day celebration, culminating on January 1st.
Clearly, days do not become shorter or longer unless there is a seasonal cycle in place. It is thus evident that the seasons existed already prior to the Mabul.
[There is a Chazal that relates a similar response by Adam to the very first sunset:
אבות דרבי נתן פרק ראשון (וכ"ה גם בילקוט
שמעוני תהלים פרק ס"ט רמז תתב)
כיון שבא אדה"ר לעת ערב ראה אדם
הראשון את העולם כלפי מערב שמחשיך ובא
אמר אוי לי כי בשביל שסרחתי הקב"ה מחשיך
עלי את העולם והוא אינו יודע שכן דרך העולם.
לשחרית כיון שראה העולם שמאיר ובא למזרח
שמח שמחה גדולה עמד ובנה מזבחות והביא
שור שקרניו קודמות לפרסותיו והעלהו עולה
שנאמר (תהלים ס"ט) ותיטב לה' משור פר מקרן
מפריס.
It may be that both phenomena were causes of concern for him in turn.]
The simple implication of Chazal is that Hashem did not reveal to Adam the basic science of the phenomena he was to experience, leaving him to discover the phenomena and analyze them on his own. The Maharal, however, understands differently:
ספר חדושי אגדות חלק רביעי עמוד לב -
מסכת עבודה זרה
לפי שראה וכו'... — ואין הפי' שיהיה
טועה אדם הראשון ולא ידע עליות השמש
ושקיעתו אריכות הימים וקצורם, שדבר זה אינו
כלל. רק סבר היה כיון שהיום שוקע ומאפיל,
נמצא היום יש בו צד שהוא מאפיל, ואם כן יהיה
מאפיל לגמרי בשביל החטא, שהחטא מביא
אבדון לעולם וחושך לעולם. וכן כאשר הימים
מתקצרים והעולם הוא העלול לדבר זה
להתמעט האור, הוא ג"כ עלול לקבל הפסד. ואם
לא יתקלקל שיהיה תהו ובהו, מ"מ יהיה בעולם
קללתו מרובה וזהו בעצמו חורבן העולם:
וכאשר התחילו הימים להאריך, ומזה הצד
יש קיום לאדם, וכמו שהיה יושב בתענית כאשר
התחילו לקצר, כי חטא האדם גורם קלקול והיה
דבר זה מביא קלקול והפסד לעולם, וכאשר
התחילו הימים להאריך מצד האור, העולם מוכן
אל הטוב ולפיכך עשה יום טוב. ומה שעשו אלו
ואלו יום טוב כי יותר מעלת העולם, כאשר יש
כאן בחינה אל ההפסד ועם כל זה [אינו] נמסר
אל ההפסד ולכך עשה הימים שהיו מוכנים אל
ההפסד ג"כ י"ט:
His concern was that just as the days became foreshortened in their natural cycle, they might also become foreshortened as a result of his sin — with far more devastating results! His consolation and subsequent rejoicing came when he saw days being lengthened and realized that just as sin can generate spiritual — and actual — darkness, so too it must be that positive deeds can generate spiritual — and actual — illumination.
Tuesday, October 24, 2006
Hisbonenus
What jarred me recently in my current perusal of Nefesh HaChaim is how much he is in sync with the Besht on tefillah. To the best of my recollection, R' Aryeh Kaplan leaves one with the impression that this is a Chassidishe thing. But its not:
ספר נפש החיים - שער ב - פרק יג
והעצה היעוצה על זה. הוא כמו שאמר המגיד להב"י באזהרה ב' שבריש הספר מגיד מישרים ז"ל. ליזהר מלחשוב בשעת תפלה בשום מחשבה אפילו של תורה ומצות כי אם בתיבות התפלה עצמם. דוק בדבריו שלא אמר לכוון בכוונת התפלה. אין אתנו יודע עד מה. כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפל' מרבותינו הראשונים ז"ל קדישי עליונין. ועד אחרון הרב הקדוש איש אלקים נורא האריז"ל. אשר הפליא הגדיל לעשות כוונות נפלאים. אינם בערך אף כטפה מן הים כלל נגד פנימיות עומק כוונת אנשי כנה"ג מתקני נתפלה. שהיו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים וכל מבין יבין. דלא איתי אנש על יבשתא שיוכל לתקן תקון נפלא ונורא כזה. לכלול ולגנוז במטבע תפלה קבועה וסדורה בנוסח א'. התקונים של כל העולמות עליונים ותחתונים. וסדרי פרקי המרכבה. ושבכל פעם שמתפללין יוגרם תקונים חדשים בסדור העולמות והכחות והמשכת מוחין חדשים אחרים. שמעת שתקנוה עד ביאת הגואל ב"ב לא היה ולא יהיה שום תפלה בפרטות דומה לחברתה שקודם לה ואחריה כלל. דלבושין דלביש בצפרא לא לביש ברמשא ודלביש ברמשא כו' כמ"ש בתקונים תכ"ב. וכן כל יום לחברו שלפניו ואחריו. ולכן ארז"ל (חגיגה ט' ע"ב וברבה במדבר פ"ט) מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל ק"ש כו' או תפלה כו'. וכמ"ש באורך בפע"ח פ"ז משער התפלה ע"ש. והוא בלתי אפשר אם לא ע"י הנבואה העליונה ורוח קדשו ית' אשר הופיע עליהם הופעה עצומה בעת תקון נוסח מטבע התפלה והברכות. שם הוא ית"ש בפיהם אלו התיבות ספורות וגנוזות בתוכם כל התקונים. לזאת מי הוא אשר עמד בסוד ה' על עומק כוונתו ית"ש. איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם:
אלא העיקר בעבודת התפלה. שבעת שהאדם מוציא מפיו כל תיבה מהתפלה. יצייר לו אז במחשבתו אותו התיבה באותיותיה כצורתה ולכוין להוסיף על ידה כח הקדושה שיעשה פרי למעלה להרבות קדושתם ואורם. כמש"ל בפ"י שלכן נקראת התפלה דברים העומדים ברומו של עולם שכל תיבה בצורתה ממש היא העולה למעלה מעלה כל אחת למקורכ ושרשה לפעול פעולות ותקוני' נפלאים. והיא סגולה נפלאה בדוק ומנוסה למרגילים עצמם בזה. לבטל ולהסיר מעליו בזה כל מחשבות ההבלים הטורדות ומניעות טהרת המחשבה והכוונה. וכל אשר יוסיף הרגלו בזה. יתוסף לו טהרה במחשבתו בתפלה. והיא כוונה פשטית:
הגהה:
והגם שהלכה פסוקה בש"ס שתפלה נאמרת בכל לשון. היינו לצאת ידי מצות תפלה כמו שנתבאר לעיל סוף ש"א שבכל המצות ואפי' מצות תפלה שנקראת עבודה שבלב. עכ"ז עיקרן לעכובא הוא חלק המעשי שבהן. אמנם למצוה מן המובחר ודאי צריך לצרף גם טוהר המחשב' וכוונה שלימה. ולפי גודל טוהר הכוונה כן תגדל מעשה המצוה ובפרט עבודת הלב שבתפלה. עם כי מי שהתפלל בכל לשון יצא י"ח. אבל אין ערוך למי שמתפלל בלה"ק באלו התיבות דוקא העומדי' ברומו של עול' ומדבק כל כחותיו בהם:
Micha Berger wrote:
The use of visual imagery used to be a central part of many derakhim in
Yahadus. Such meditation was one of the core elements of Chassidus. In
Novarhadok, it was used to shape middos. An emotional experience is
more powerful at changing the self than words; and thus generating one
internally is a useful skill.
From RYGB's talk on "shevisi Hashem..." it seems evident that many (most?)
understood this in terms of actually visualizing the four letters before
you "tamid".
As for today, it's socially stigmatized in the frum world as as "weird"
and not practiced much AFAIK. Breslov perhaps.
Here's one that I find helps my kavanah with berakhos, when the NhC's
kavanah is in tune with my current mood. (As opposed to a Hirschian,
Soloveitchikian, or some other peshat.)
Picture light coming from infinitely far off. While RYGB cited someone
(forgot who) who allowed one to be someich on the Ra'avad that one may
imagine the Source of the light, I don't. It's infinitely far off --
it doesn't enter the mental picture. This light is the Berekhah as
the Cause of my existence. It is personal, the beam is entering me in
particular. Thus I can say "Barukh atah H'", taking sheim havayah as
the causative conjugation of "hayah". Take some time to fully develop
the picture. To feel the "chiyus" coming in with this shefa.
Once there, then realize that in truth, the light does fill -- and in
fact *is* -- everything around you as well. E-lokeinu, Melekh ha'Olam.
In the case of birkhas avos, the one berakhah I am most likely to
say at a pace slow enough to have such kavanos (thanks to R' Aryeh
Kaplan), the progression of the berakhah is from that personal light,
to the light that fills all ("E-lokeinu") to the realization that the
light that fills all fills each item personally. And that a person must
aspire to the madreiga where he doesn't live his life by natural law,
having G-d as E-lokeinu, but by moral law -- E-lokei avoseinu.
How does one do that? By blending the archetypes of Avraham, Yitzchaq
and Ya'aqov...
Another, more mussar-dik example.
Picture a drop of water. You're out in nature, and water drips over a
precipice. It falls onto a rock. Don't just learn about Rabbi Akiva's
experience, spend time imagining the scene exactly. Try not to let any
extraneous thoughts enter, but if they do -- don't actively fight them
or get frustrated, just return to the image. Then, once you can smell
the fresh mountain spring water and feel that rock realize -- you're
the rock, and the water -- Torah. It can make an emotional impression.
Enough impressions, and your emotional, preconscious, relationship to
Torah is changed. And what could be more valuable than being more able
to be shaped by the Torah one learns?
At the most recent Shabbaton, RYGB discussed shitos that understand
"shevisi Hashem..." in terms of visualizing the letters of the sheim
havayah or other sheimos.
Does anyone have first-hand experience in this area that they would like
to share? Anyone have knowledge of the mesorah on this subject? Want
to learn?
Tir'u beTov!
-mi
ספר נפש החיים - שער ב - פרק יג
והעצה היעוצה על זה. הוא כמו שאמר המגיד להב"י באזהרה ב' שבריש הספר מגיד מישרים ז"ל. ליזהר מלחשוב בשעת תפלה בשום מחשבה אפילו של תורה ומצות כי אם בתיבות התפלה עצמם. דוק בדבריו שלא אמר לכוון בכוונת התפלה. אין אתנו יודע עד מה. כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפל' מרבותינו הראשונים ז"ל קדישי עליונין. ועד אחרון הרב הקדוש איש אלקים נורא האריז"ל. אשר הפליא הגדיל לעשות כוונות נפלאים. אינם בערך אף כטפה מן הים כלל נגד פנימיות עומק כוונת אנשי כנה"ג מתקני נתפלה. שהיו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים וכל מבין יבין. דלא איתי אנש על יבשתא שיוכל לתקן תקון נפלא ונורא כזה. לכלול ולגנוז במטבע תפלה קבועה וסדורה בנוסח א'. התקונים של כל העולמות עליונים ותחתונים. וסדרי פרקי המרכבה. ושבכל פעם שמתפללין יוגרם תקונים חדשים בסדור העולמות והכחות והמשכת מוחין חדשים אחרים. שמעת שתקנוה עד ביאת הגואל ב"ב לא היה ולא יהיה שום תפלה בפרטות דומה לחברתה שקודם לה ואחריה כלל. דלבושין דלביש בצפרא לא לביש ברמשא ודלביש ברמשא כו' כמ"ש בתקונים תכ"ב. וכן כל יום לחברו שלפניו ואחריו. ולכן ארז"ל (חגיגה ט' ע"ב וברבה במדבר פ"ט) מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל ק"ש כו' או תפלה כו'. וכמ"ש באורך בפע"ח פ"ז משער התפלה ע"ש. והוא בלתי אפשר אם לא ע"י הנבואה העליונה ורוח קדשו ית' אשר הופיע עליהם הופעה עצומה בעת תקון נוסח מטבע התפלה והברכות. שם הוא ית"ש בפיהם אלו התיבות ספורות וגנוזות בתוכם כל התקונים. לזאת מי הוא אשר עמד בסוד ה' על עומק כוונתו ית"ש. איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם:
אלא העיקר בעבודת התפלה. שבעת שהאדם מוציא מפיו כל תיבה מהתפלה. יצייר לו אז במחשבתו אותו התיבה באותיותיה כצורתה ולכוין להוסיף על ידה כח הקדושה שיעשה פרי למעלה להרבות קדושתם ואורם. כמש"ל בפ"י שלכן נקראת התפלה דברים העומדים ברומו של עולם שכל תיבה בצורתה ממש היא העולה למעלה מעלה כל אחת למקורכ ושרשה לפעול פעולות ותקוני' נפלאים. והיא סגולה נפלאה בדוק ומנוסה למרגילים עצמם בזה. לבטל ולהסיר מעליו בזה כל מחשבות ההבלים הטורדות ומניעות טהרת המחשבה והכוונה. וכל אשר יוסיף הרגלו בזה. יתוסף לו טהרה במחשבתו בתפלה. והיא כוונה פשטית:
הגהה:
והגם שהלכה פסוקה בש"ס שתפלה נאמרת בכל לשון. היינו לצאת ידי מצות תפלה כמו שנתבאר לעיל סוף ש"א שבכל המצות ואפי' מצות תפלה שנקראת עבודה שבלב. עכ"ז עיקרן לעכובא הוא חלק המעשי שבהן. אמנם למצוה מן המובחר ודאי צריך לצרף גם טוהר המחשב' וכוונה שלימה. ולפי גודל טוהר הכוונה כן תגדל מעשה המצוה ובפרט עבודת הלב שבתפלה. עם כי מי שהתפלל בכל לשון יצא י"ח. אבל אין ערוך למי שמתפלל בלה"ק באלו התיבות דוקא העומדי' ברומו של עול' ומדבק כל כחותיו בהם:
Micha Berger wrote:
The use of visual imagery used to be a central part of many derakhim in
Yahadus. Such meditation was one of the core elements of Chassidus. In
Novarhadok, it was used to shape middos. An emotional experience is
more powerful at changing the self than words; and thus generating one
internally is a useful skill.
From RYGB's talk on "shevisi Hashem..." it seems evident that many (most?)
understood this in terms of actually visualizing the four letters before
you "tamid".
As for today, it's socially stigmatized in the frum world as as "weird"
and not practiced much AFAIK. Breslov perhaps.
Here's one that I find helps my kavanah with berakhos, when the NhC's
kavanah is in tune with my current mood. (As opposed to a Hirschian,
Soloveitchikian, or some other peshat.)
Picture light coming from infinitely far off. While RYGB cited someone
(forgot who) who allowed one to be someich on the Ra'avad that one may
imagine the Source of the light, I don't. It's infinitely far off --
it doesn't enter the mental picture. This light is the Berekhah as
the Cause of my existence. It is personal, the beam is entering me in
particular. Thus I can say "Barukh atah H'", taking sheim havayah as
the causative conjugation of "hayah". Take some time to fully develop
the picture. To feel the "chiyus" coming in with this shefa.
Once there, then realize that in truth, the light does fill -- and in
fact *is* -- everything around you as well. E-lokeinu, Melekh ha'Olam.
In the case of birkhas avos, the one berakhah I am most likely to
say at a pace slow enough to have such kavanos (thanks to R' Aryeh
Kaplan), the progression of the berakhah is from that personal light,
to the light that fills all ("E-lokeinu") to the realization that the
light that fills all fills each item personally. And that a person must
aspire to the madreiga where he doesn't live his life by natural law,
having G-d as E-lokeinu, but by moral law -- E-lokei avoseinu.
How does one do that? By blending the archetypes of Avraham, Yitzchaq
and Ya'aqov...
Another, more mussar-dik example.
Picture a drop of water. You're out in nature, and water drips over a
precipice. It falls onto a rock. Don't just learn about Rabbi Akiva's
experience, spend time imagining the scene exactly. Try not to let any
extraneous thoughts enter, but if they do -- don't actively fight them
or get frustrated, just return to the image. Then, once you can smell
the fresh mountain spring water and feel that rock realize -- you're
the rock, and the water -- Torah. It can make an emotional impression.
Enough impressions, and your emotional, preconscious, relationship to
Torah is changed. And what could be more valuable than being more able
to be shaped by the Torah one learns?
At the most recent Shabbaton, RYGB discussed shitos that understand
"shevisi Hashem..." in terms of visualizing the letters of the sheim
havayah or other sheimos.
Does anyone have first-hand experience in this area that they would like
to share? Anyone have knowledge of the mesorah on this subject? Want
to learn?
Tir'u beTov!
-mi
Subscribe to:
Posts (Atom)