Sunday, December 25, 2022

Rischa D'Araisa Season 6 Episode 15: Rav Yaakov Weinberg and Rav Moshe Shapiro zichronom livracha: A Super-Sized Nitel Nacht Shmooz with Rav Yochanan Meir Bechhofer shlita

At left, under the chuppah, Rabbi Yochanan Meir Bechhofer, shlita. In the middle, Rabbi Yaakov Weinberg zt"l. Reading the kesubah, Rabbi Moshe Shapiro zt"l.

Rischa D'Araisa Season 6 Episode 15:

Rav Yaakov Weinberg
and Rav Moshe Shapiro 
zichronom livracha

A Super-Sized Nitel Nacht Shmooz
Rav Yochanan Meir Bechhofer

Friday, December 16, 2022

New Archives for Audio Yerushalmi Shiurim

 I am very grateful to Reb Eli Gurevich for maintaining for so many years.

As in the near future he is "retiring" from serving as a webmaster, he has copied all the shiurim to provides several new options for downloading the shiurim individually or in bulk.

And, as I noted in a previous post, I have also begun uploading the audio shiurim in mp4 format (with a static picture) to

Wednesday, December 14, 2022

New Series! So What's Davening All About Anyway? For Adults, part 1(see links to subsequent parts in the comments)

The priorities of the purpose and the kavannah of davening.

Hint: It's probably not what you thought!

Taken from the Besamim Rosh commentary in the Siddur Otzar HaTefillos. The 14th perek, with which we began, can be found at

(see links to subsequent parts in the comments)

Monday, December 12, 2022

The original of the picture of Reb Avrohom Elya Kaplan zt"l, and from the same issue, ברכות on the engagement of my grandparents

 From the HaNe'eman dedicated to RAEK's memory,

Clearer than the copy in the sefer.

And, from the same issue,
ברכות on the engagement of my grandparents zt"l.

The third and fourth boxes on the right side, and the second and third boxes on the left side.
(He was also called Berel or Aryeh Leib, besides Dov Yehuda. Long story.)

Wonder Where That Letter Is Today...

I would love to see Reb Elya Meir zt"l's letter to my grandfather zt"l...


Sunday, December 11, 2022

New Series! So What's Davening All About Anyway? For Teens, part 1

The priorities
of the purpose and the kavannah of davening.

Taken from the
Besamim Rosh commentary
in the Siddur Otzar HaTefillos.

See the comments for links to subsequent parts.

Tuesday, December 06, 2022

Talmud Yerushalmi Audio (Daf Yomi) Playlist

The audio shiurim from the 1997-2001 cycle of the Daf Yomi Yerushalmi as recorded live at the Frumi Noble Night Kollel in Chicago. The pagination follows the Vilna edition of Talmud Yerushalmi.  IYH, I will convert them to YouTube format and upload them ahead of the current cycle's calendar. 

The entire series in mp3 format may be downloaded as individual files or in bulk at

For video shiurim according to the pagination of the Oz V'Hadar/Artscroll edition of Talmud Yerushalmi, please see

A Daf Yomi Yerushalmi calendar for the Vilna cycle is at

A Daf Yomi Yerushalmi calendar for the Oz'VHadar/Artscroll cycle is at

Rischa D'Araisa Season 6 Episode 13: "Im Lavan Garti" The Underhanded Business Tactics that Prevail

Rischa D'Araisa Season 6 Episode 13:

"Im Lavan Garti"
The Underhanded Business Tactics that Prevail

Sunday, December 04, 2022

My father ז"ל's Hakomas Matzeiva

My brother, Rabbi Yochanan Meir Bechhofer שליט"א's words at our father ז"ל's הקמת מצבה today. 

(Seven months after our father's פטירה.

I composed the wording of the מצבה in collaboration with our father's devoted wife תלחט"א, Edna.

Monday, November 07, 2022

Daf Yomi Yerushalmi Begins a New Cycle on Monday, 20 Marcheshvan, November 14th! Shiur Information!

Artscroll is changing the new

Daf Yomi Yerushalmi

cycle from about four to about six years following their pagination. I was asked to contribute video shiurim.

They are at

(Yes, I know, they spelled my name incorrectly...)

For other resources and shiurim, go to the home page there:

They should also appear elsewhere soon. Of course, we still have a full repertoire of resources, including audio shiurim on the entire Yerushalmi, at

Sunday, November 06, 2022

Eloquent Rebuttals of Rabbi Avigdor Miller's Perspectives (Not By Me)

The superbly reasoned and well written essays by Rabbi Avrohom Aaron Elias, a Rebbe in the Mechina of South Florida were shared with me. They are wonderful examples of the dubious qualities of some of Rabbi Miller's most controversial perspectives.

  יישר חילו לאורייתא וילך מחיל לחיל בקידוש שם שמים באמת

You can find more Divrei Torah by Rabbi Elias at

Sunday, October 30, 2022

Tuesday, October 25, 2022

New Series! Introduction to Sha'arei Yosher for Adults, part 1

The topic and text is the
Introduction to the Sefer Sha'arei Yosher
by Rabbi Shimon Shkop zt"l
possibly the most significant essay on Jewish Thought in the last five hundred years!

The target audience is adults. The actual attendees are Ba'alei Battim from my shul, Cong. Anshei Palisades.

The original text can be found at An English translation by my friend and partner Reb Micha Berger is at I would be remiss if I didn't plug Reb Micha's "Widen Your Tent" - available at

As noted there:

"We so often study a book and simply skip its introduction. And yet, introductions are often where authors lay out their view of the world, the grand big picture they see the work fitting into.
"In the introduction of his magnum opus, Sha'arei Yosher, Rav Shimon Shkop outlines his view of the purpose of Judaism, our lives, the nature of holiness, and what it means to be a good person and in the image of G-d.
"His vision is one that speaks to us today.
"In this unique work by Rabbi Micha Berger, we use Rav Shimon Shkop's teachings as a guide to provide direction and give meaning to our own lives."

Rischa D'Araisa Season 6 Episode 7: Not So Innocent Abroad: Avramel's Adventures in Holy Wonderland

"View of Jerusalem from the North East" from Mark Twain's "Innocents Abroad"

Rischa D'Araisa Season 6 Episode 7:

Not So Innocent Abroad:

Avramel's Adventures in Holy Wonderland

In which our host,

HoRav Arvamel Kivelevitz shlit"a,

reports on his experiences and exploits in the first few days of his pilgrimage to Eretz HaKodesh.

Monday, October 24, 2022

New In-Person Shiur, Tuesdays at 7:45pm at Cong. Anshei Palisades, 11 Palisades Ct in Pomona

The topic and text is the 
Introduction to
Sefer Sha'arei Yosher 
by Rabbi Shimon Shkop zt"l

Possibly the most significant essay on Jewish Thought in the last five hundred years. What is the purpose of the Creator, the Creation, and what is Our purpose in it?

The shiur will take place weekly on
Tuesdays, 7:45 to 8:15 pm
at Cong. Anshei Palisades 
11 Palisades Court in Pomona

Sunday, October 23, 2022

New Series! Introduction to Sha'arei Yosher for Teens, part 1

The topic and text is the
Introduction to the Sefer Sha'arei Yosher
by Rabbi Shimon Shkop zt"l
possibly the most significant essay on Jewish Thought in the last five hundred years!

The target audience is middle and high school students. The actual attendees are my talmidos from YBH.

I would be remiss if I didn't plug my friend and partner's outstanding work on the Introduction, Rabbi Micha Berger's Widen Your Tent - available at

As noted there:

"We so often study a book and simply skip its introduction. And yet, introductions are often where authors lay out their view of the world, the grand big picture they see the work fitting into.
"In the introduction of his magnum opus, Sha'arei Yosher, Rav Shimon Shkop outlines his view of the purpose of Judaism, our lives, the nature of holiness, and what it means to be a good person and in the image of G-d.
"His vision is one that speaks to us today.
"In this unique work by Rabbi Micha Berger, we use Rav Shimon Shkop's teachings as a guide to provide direction and give meaning to our own lives."

Sunday, October 09, 2022

Sunday, October 02, 2022

Ohr Gedalyahu on Teshuvah, Yom Kippur and Sukkah

תשובה as בושה,
the סוכה as the מקום given to a בעל תשובה
and the טהרה of Yom Kippur.

מאמרי בגדר חיוב קידוש השם ויהרג ואל יעבור בקובץ פני משה לזכר ידידי היקר ר' משה עזרל זצ"ל

בשני גרסאות
 HTML למעלה כפי שהופיע בספר ולמטה בפורמט
להורדה בגירסת PDF

בגדר חיוב קידוש השם ויהרג ואל יעבור

הרב יוסף גבריאל בקהופר
מונסי, נ"י

איתא בכתובות (ג, ב), "מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי וכו', שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל וכו', ומסכנה ואילך, נהגו העם לכנוס בשלישי, ולא מיחו בידם חכמים". וביאר רבה דברי הברייתא, משום שהיתה הגזירה שכל בתולה הנשאת ביום הרביעי, תיבעל להגמון תחלה. והקשו בגמרא, הלא אין זה בגדר סכנה אלא אונס. ותירצו בגמרא, דחששו חכמים מצד הנשים הצנועות, שהם ימסרו את נפשם למיתה כדי לא ליבעל להגמון. והקשו בגמרא, שניתן היה לפרסם ההיתר באונס ושוב אין לחוש שימסרו עצמן למיתה. ותירצו בגמרא, שחששו לנשים הפרוצות שיבואו לעשות כך ברצון, ובאופן זה שיעשו ברצון הרי הם נאסרות לבעליהן, וגם ישנם נשים כוהנות, שהם נאסרות לבעליהן אף באונס, ולכן לא תיקנו באופן זה לפרסם ההיתר באונס.

ובתוספות (ד"ה ולדרוש להו) הקשו, מדוע לדברי הגמרא כאשר בא עכו"ם לאנוס אשה, אינה צריכה למסור נפשה למיתה, הלא איתא בסנהדרין (עד, א), שבכל עבירות שבתורה יעבור ואל ייהרג, חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים, שבהם חייב ליהרג גם אם נאנס עליהם?

שיטות הראשונים באונס עכו"ם אם הוי ביאה לאסור אשה לבעלה

וביישוב הקושיא הביאו התוספות מחלוקת בענין זה. לדעת ר"ת, הטעם שאין אשה צריכה למסור נפשה על כך, הוא משום שאין ביאת עכו"ם בתורת ביאה כלל, ואין חייבין מיתה על בעילת עכו"ם. אולם הריב"ם דחה דברי ר"ת והוכיח, דמאחר ואם נבעלת לגוי ברצון נאסרת על בעלה, אם כן הוי בכלל גילוי עריות ומחוייבת למסור נפשה על כך, ולכן נקט הריב"ם שהטעם שאינה צריכה למסור נפשה, הוא משום שהאשה היא 'קרקע עולם' ואינה עושה מעשה, ואף שיש כאן תורת ביאה, מכל מקום באופן שנעשה באונס, מתייחס פעולה הביאה רק להבועל, שהוא העושה, ואין הפעולה מתייחסת לאשה כלל.

ביאור שיטת ר"ת דאף באיסור לאו דג' החמורות שייך דינא דיהרג ואל יעבור

וכבר עמדו בזה רבים בשיטת ר"ת, דהיאך יתכן שאשה תיאסר על בעלה בביאת עכו"ם, ואע"פ כן אינה צריכה למסור נפשה. ובחתם סופר כאן כתב וז"ל, "סברת ר"ת נראה מבואר דס"ל דנהי דודאי נאסרה לבעל, דאע"ג דלענין יחוס הוה כביאת בהמה, מ"מ אדם הוא והבעל מתקנא בו והו"ל 'מעלה מעל באישה', ונאסרה על הבעל וראוי ממילא שתיאסר גם על הבועל. ומ"מ כשמתגייר הו"ל פנים חדשות ואיננו אותו הבועל, דמעיקרא בהמה והשתא אדם ומותרת לו וכו', אלא דס"ל לרבנו תם אי לאו דמצינו ראיה ברורה שאינה נהרגת על ביאת עכו"ם דרחמנא אחשביה כבהמה לענין בעילה הו"א דלענין בעילה הוה כמו כל אדם ואיננו פנים חדשות ונאסרה עליו אחר שיתגייר, משו"ה מייתי ר"ת ראיה דביאתו חשיב כבהמה לענין שאינה מחויבת מיתה. ונהי דלאוסרה על בעלה נאסרה משום דמ"מ מעלה מעל באישה, מ"מ כשמתגייר הו"ל פנים חדשות ומותרת להבועל ומותרת לו, זה מה שנלע"ד בדעת ר"ת ז"ל, ונכון הוא, וכן הוא להדיא בס' תוספת יוה"כ ביומא פ"ב ע"ב"[1].

שיטת הרמ"א לדינא דלא כר"ת, והראיות לדבריו

אלא דלדברי החתם סופר צ"ע במה שפסק הרמ"א (יו"ד סימן קנ"ז סעיף א), "וכל איסור עכו"ם וג"ע ושפ"ד אע"פ שאין בו מיתה רק לאו בעלמא צריך ליהרג ולא לעבור...", מבואר דהרמ"א נוקט לדינא דצריכה אשה ליהרג ולא להיבעל לעכו"ם אע"פ שאין בביאת עכו"ם חיוב מיתה[2].

ויעוין גם בש"ך שם סק"י, וכן בביאור הגר"א שם סקי"ד, שהביאו כמה ראיות לפסק הרמ"א[3], ועיקר ראייתם מהאי עובדא דסנהדרין (עה, א), אשר שם לכאורה אין איסור אלא משום לא תקרבו, שאין בו חיוב מיתה, דהכי איתא שם, "אמר רב יהודה אמר רב, מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל, אמרו חכמים, ימות ואל תבעל לו, תעמוד לפניו ערומה, ימות ואל תעמוד לפני ערומה, תספר עמו מאחורי הגדר, ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר, פליגי בה רב יעקב בר אידי ורב שמואל בר נחמני, חד אמר אשת איש היתה, וחד אמר פנויה היתה, בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה, שפיר, אלא למאן דאמר פנויה היתה מאי כולי האי, רב פפא אמר משום פגם משפחה, רב אחא בריה דרב איקא אמר, כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות. ולינסבה מינסב, לא מייתבה דעתיה, כדרבי יצחק דאמר רבי יצחק מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה שנאמר מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם".

ועוד ראיה מפסחים (כה, ב) לגבי ע"ז, דמבואר דחייב אדם ליהרג ולא לעבור על לאו ד'לא ידבק', אף דגם בזה ליכא חיוב מיתה, דאיתא שם, "אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן, בכל מתרפאין, חוץ מעצי אשירה. היכי דמי, אי נימא דאיכא סכנה, אפילו עצי אשירה נמי, ואי דליכא סכנה, אפילו כל איסורין שבתורה נמי, לא לעולם דאיכא סכנה ואפילו הכי עצי אשירה לא, דתניא רבי אליעזר אומר, אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך, אלא לומר לך, אם יש אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך, ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך".

שיטת הרמב"ם דדוקא בחיובי מיתה יהרג ואל יעבור

והנראה בזה[4] הוא, דהרמב"ם לא ס"ל כדעת הרמ"א, אלא לדעתו רק בחיובי מיתה דג' החמורות הדין הוא דיהרג ואל יעבור. והראיה לזה היא ממה דלא מצינו שהזכיר הרמב"ם כלל להאי הלכתא דאין מתרפאין בעצי אשירה. ואמנם מצינו שכתב (הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ו), "מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה, עושין ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים, שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו", אבל באמת אין ראיה מזה, דבפשוטו קאי שם על רפואה בחיובי מיתה דג' חמורות ולא באיסור לאו בעלמא.

ואדרבה, בהמשך דברי הרמב"ם (שם הלכה ט), דקדק בדבריו בהא דאחורי הגדר, וכתב, "מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו, ימות ואל תבעל לו, אפילו היתה פנויה, ואפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך, וימות ולא יורו לדבר עמה מאחורי הגדר שלא יהו בנות ישראל הפקר ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות. הרי מפורש בדבריו דודאי מיירי באופן שאין כאן משום יהרג ואל יעבור מן התורה כדעת הרמ"א, דאם כן, היה לו לרמב"ם להביא הטעם משום לאו דלא תקרבו, ולא להטעם דלא יהיו בנות ישראל הפקר. וכן מוכח יותר ממש"כ "ולא יורו לדבר עמה", דמשמע שאם בא מעצמו לדבר עמה מאחורי הגדר לית לן בה[5]. ובהכרח דלהרמב"ם יהרג ואל יעבור הוא דוקא בחיובי מיתה דג' החמורות[6].

שיטת ר"ת כהרמב"ם

ולהאמור נראה, דשיטת ר"ת היא כהרמב"ם. ולכן דקדק ר"ת בלשונו וכתב, "דאין חייבין מיתה על בעילת מצרי", ורצה לומר משום דאין בזה אלא איסור לאו, וכן מצינו להרמב"ם בספר המצוות (ל"ת שנ"ג) שכתב שהוא איסור לאו, וז"ל, "מצוה שנג. שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות, והוא אמרו באזהרה מזה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה".

ונראה עוד דכל ביאת עכו"ם נכלל במש"כ הרמב"ם בהמשך דבריו שם, "וכבר נכפלה האזהרה באיסור אלו הדמיונות ואמר, לבלתי עשות מחקות התועבת, אולם אמרו, כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו, הנה לא יזהיר בשני אלו הלאוין מחקות התועבות בלבד, אבל אמנם יזהיר בהם מהתועבות עצמן אשר ביארם אחר זה" וכו'.

הרי מבואר שיש תועבות במעשה שהם ג"כ נכללות בכלל 'לא תקרבו', ולר"ת כלול באלו גם ביאת עכו"ם. וכן מוכח ממה שהוזקק הריב"ם להוכיח שיש חיוב מיתה בביאת עכו"ם, דאי ס"ל כהרמ"א, תיפוק ליה דאית ביה איסור דלא תקרבו, אלא בהכרח דרק על חיובי מיתה של הג' חמורות הדין הוא דיהרג ואל יעבור.

ביאור שורש המחלוקת הנ"ל על פי מה שיש לחקור ביסוד הדין דיהרג ואל יעבור

ומעתה יש לנו להבין שורש המחלוקת בזה. ונראה לבאר בהקדם מה שיש לחקור ביסוד החיוב של קידוש השם, אם מכח החיוב שנתחדש במצות קידוש השם ו'יהרג ואל יעבור', אנו דנים שיש שינוי באיכות בעצם העבירה, דעצם מה שיש חיוב מסירות נפש ליהרג, זה גורם שהעובר על איסור זה חמור הוא מאוד בגוף מעשה העבירה, או דילמא דלא נוסף חומר בגוף מעשה העבירה ממה שהיתה קודם לכן, אלא הוא חיוב חצוני דעל עבירה זו יש חיוב של קידוש השם המחייב את האדם ליהרג ולא לעבור, והיינו שאין העבירה גדולה באיכות אלא כאילו גדולה היא בכמות, מצד שיש כאן חיוב נוסף למסור עצמו על כך[7].

והנפק"מ בזה נראה לכאורה, דאם נימא דמחמת חיוב קידוש השם אנו רואים כאילו איכות העבירה עצמה גדולה היא משאר איסורים, א"כ יש לומר דבכח זה לדון גם בכל אביזרייהו דג' החמורות, דאף אם מצד עצמם הם ככל לאוין דעלמא, מכל מקום יהא חייב למסור עצמו למיתה מחמת חומר הלאו, כיון דאשכחן דעריות וכיו"ב חמירי בעצם מעשה העבירה משאר חייבי מיתה. אבל אם נימא דחיוב קידוש השם אינו גורם לדון העבירה עצמה כחמורה יותר, אלא שהוא דין נוסף בפני עצמו למסור הנפש על זה, א"כ לכאורה זה שייך דוקא בעבירה שהיה בה מכבר חיוב מיתה מצד עצמה, דעל חיוב זה יתכן שפיר דנוסף חיוב למסור עצמו למיתה, אבל  אם מצד עצם העבירה אינה אלא באיסור לאו, לא מסתבר שנוסף על זה איסור למסור עצמו למיתה.

ביאור פלוגתת הרמב"ם והרמ"ך בדין אם עבר ולא מסר עצמו

ועל פי זה נראה שיש להבין גם מה שמצינו שנחלקו הרמב"ם והרמ"ך בהלכה ד' שם, בדין מי שעבר באונס על ג' החמורות ולא מסר עצמו למיתה, דלהרמב"ם הוא פטור בדיני אדם, דסוף סוף אנוס היה, וז"ל הרמב"ם, "וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג, הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם, ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם, ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו, ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה, שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא, מפי השמועה למדו 'ההוא' לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, ומה אם עבודת כוכבים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין, קל וחומר לשאר מצות האמורות בתורה, ובעריות הוא אומר 'ולנערה לא תעשה דבר', אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה, הנה הוא ככלב שב על קיאו, והוא נקרא עובד עבודת כוכבים במזיד, והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם".

והרמ"ך שם השיג על זה ולדעתו הוא חייב מיתה על כך שעבר ולא נהרג, והכס"מ העתיק דבריו וז"ל, "כתב הרמ"ך, מכיון שעבר באונס אין מלקין אותו ואין ממיתין וכו'. תמיהא לי, דתנן ריש פרק ארבע מיתות דפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו ומפרש בגמ' (סד, א), אע"ג דמכוין לבזוייה וההוא ודאי מוטעה הוא אע"פ שקבל עליו התראה דסבור דהתראתם בטל ואפ"ה חייב, וה"נ אם עבד כוכבים באונס והתרו בו, חייב מיתה, עכ"ל.

והנה בעיקר קושיית הרמ"ך לכאורה יש לדחות, דשאני הפוער עצמו לפעור דאף שעשה כן בטעות, אבל מ"מ עבר ברצון ולא היה באונס, משא"כ בנדון דידן שהוא באונס. וכבר השיג הכס"מ שם על השגת הרמ"ך, ואכמ"ל. אמנם עדיין יש להבין שורש הפלוגתא דהרמ"ך והרמב"ם. ולהאמור נראה שיש מקום לבאר ע"פ חקירה הנ"ל, דאפשר דהרמב"ם פשיטא ליה דקידוש השם היא כתוספת חיוב על האיסור הקיים, וממילא אין שייך חיוב מיתה על העובר על זה ולא מסר עצמו למיתה. וכמו"כ פטור בדיני אדם על העבירה עצמה ככל עבירה באונס דפטריה רחמנא. ומשא"כ להרמ"ך יתכן דסבירא ליה דהחיוב המחודש של קידוש השם ויהרג ואל יעבור גורם להגדיל איכות עצם העבירה, וכיון דנעשית חמורה מחמת כן, תו לא פטריה רחמנא משום אונס, ושפיר לוקה או מתחייב מיתה בידי אדם.

אם צריך למסור עצמו למיתה גם באופן דלא עביד מעשה

איברא, דלכאורה קולתו של הרמב"ם מביאה לידי חומרא, דהנה יעוין בחדושי רבינו חיים הלוי (יסודי התורה פרק ה הלכה א), שכתב, "אבל היכא דלא עביד מעשה, כגון שמשליכין אותו על התינוק ונתמעך, מסתברא שאינו חייב למסור עצמו, דמצי אמר, אדרבה מאי חזית דדמא דחבראי סומק טפי דלמא דמא דידי סומק טפי, כיון דלא עביד מעשה. והרמב"ם דסתם ולא הזכיר כלל הך דקרקע עולם משמע דחולק ע"ז וס"ל דבכל גווני יהרג ואל יעבור בגילוי עריות", ולהאמור אם קידוש השם אינו כחיוב נוסף אלא רק דמחמת כן דנים איכות העבירה שהיא חמורה טפי, א"כ לא שייך לחייבו ליהרג באופן זה שהוא אינו עובר את העבירה, וכפי שביאר הגר"ח שם בדעת התוס', אבל למה שנתבאר בדעת הרמב"ם דקידוש השם הוא איסור נוסף ומחודש, א"כ שפיר יתכן דנתחדש בזה ג"כ שמחוייב אף באופן זה שאינו עושה מעשה.

ומעתה מובן היטב לפי שיטת הרמב"ם מה שבשפיכות דמים נחתינן לסברת 'מאי חזית', שהרי איסור רציחה לא שייך כאן כלל. ובאמת מדוקדק גם הלשון דיהרג ואל יעבור בשפיכות דמים, דלא נקטו לשון 'רציחה', רק משום, "דסוף סוף איכא איבוד נשמה וכו', מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו, הלכך דבר המקום[8] לא ניתן לדחות" (לשון רש"י סנהדרין עד, א ד"ה סברא הוא).

ביאור הא ד'נמנו וגמרו' בעליית בית נתזה

ולהאמור מדוקדק מאד לשון הגמרא (סנהדרין שם), "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים", דלכאורה תמוה מה שייך 'נימנו וגמרו' בדבר שיש בו חיוב מיתה מדאורייתא, אלא בהכרח שמסר הכתוב הדבר לחכמים שהם יקבעו גדרי החיוב למסור עצמו, אי נמי שהסמיכו גזירה שלהם למצות קידוש השם[9].

ועכ"פ מכאן יסוד לשיטת הרמב"ם כדנתבאר, דקידוש השם הוא ענין נפרד מן העבירה עצמה, ולכן כשהגיעו להימנות ולקבוע הדין על מה ימסור אדם את עצמו, לא היו משועבדים בזה לגדרי איסור רציחה, והגדירו הדין ע"פ סברת 'מאי חזית', לא שנא עושה מעשה ולא שנא באינו עושה מעשה.

אבל דעת התוס' דאין קידוש השם ענין נפרד ונוסף, אלא שינוי באיכות עצם העבירה, ומעתה הן אמנם שלענין פלוגתת הרמב"ם והרמ"ך נפקא לן לחומרא על פי סברא זו, דמחמת שאנו דנים עצם העבירה כחמורה טפי הלכך שייך שיהא חייב מיתה אם לא מסר עצמו לכך, הכא האי חומרא קולא היא, דיהרג ואל יעבור הוא רק באביזרייהו של העבירה עצמה שבתורה, דהיינו רציחה, וממילא לא שייך זה במקום שאין עושה מעשה אלא רק משליכים אותו על התינוק.

ונראה דשיטת הריב"ם ע"פ סברא זו דלא זו מלבד דבעינן דוקא שתהא העבירה של חיוב מיתה מכבר, אלא בעינן שיהא גם עובר את העבירה כדרכו בקום ועשה, דרק בזה שייך שיהא מעשה קידוש השם שלו חשוב טפי כדי שנדון מכח זה שאותה עבירה חמורה היא באיכות שיהרג עליה ואל יעבור. ולכן בקרקע עולם לא שייך למימר כן. ומאידך לר"ת סגי במה שהעבירה תהא כמתכונתה, ואין צריך לעבור בקום ועשה דוקא.

שיטת ר"ת בביאת בהמה

אלא שעדיין צ"ע בשיטת ר"ת, במה דסבירא ליה דביאת בהמה אינה בכלל עריות (ורק אסורה על בעלה היכא דמעלה בו מעל, וכמש"כ החת"ס הנ"ל), דמדברי הרמב"ם (פרק א מהלכות רוצח הלכה יא) משמע להדיא דהו"ל עריות, מדכתב דמצילין כל העריות "והוא הדין לשאר כל העריות, חוץ מן הבהמה", ולמה באמת אינה חייבת ליהרג ולא לעבור בביאת בהמה וכן בביאת עכו"ם דהוי כביאת בהמה.

ושמעתי לבאר בזה מהגרש"ז ברוידא זצ"ל, דגם בביאת בהמה וגם בביאת נדה אין בנדה או בבהמה חלות ערוה, רק דמעשה ביאתן הוי ביאת עריות. ולפי"ז רצ"ל דאין דין יהרג ואל יעבור אלא במקום שיש חלות ערוה. אך עדיין צ"ע הסברא בזה.

ביאור פלוגתת בעל המאור והרמב"ן היכא דהעכו"ם מכוונים להנאת עצמם

ומענין לענין באותו ענין, האיר עיני ידי"נ הגרא"מ קצב שליט"א, די"ל דבחקירה הנ"ל נחלקו בעל המאור והרמב"ן בסנהדרין שם, דמבואר שם דלדעת בעל המאור אף בג' החמורות[10] במקום שמכוונין העכו"ם להנאת עצמם, יעבור ואל ייהרג. ואילו הרמב"ן חולק דאף במכוונין להנאת עצמם יהרג ואל יעבור.

ולמה שנתבאר בחקירה הנ"ל יתכן שפיר דבזה נחלקו, דלבעל המאור הטעם הוא משום דאין העבירה עצמה מחייבת דין דיהרג ואל יעבור, אלא רק במקום דשייך הדין הנוסף דקידוש השם שנתחדש מקרא ד'ונקדשתי'[11], ומשא"כ להרמב"ן יתכן דטעמו משום דס"ל דהעבירה עצמה נעשתה חמורה באיכות וכנ"ל, ולכן אף במכוונים להנאת עצמם חייב למסור עצמו, שהחיוב למסור עצמו הוא מתוך עצם האיסור, ומה לי אם הגוי מכוין להנאת עצמו או לאו. ולפי דרכנו מובן זה דלשיטתו אף בחיובי לאוין של ג' החמורות חייב למסור נפשו[12]. ונמצא דשיטת הרמב"ם ובעל המאור עולה בקנה האחד, ושיטת הרמ"ך והרמב"ן עולה בקנה אחד מאידך גיסא.

ביאור פלוגתת ר' עקיבא ובן פטורא בעובדא דשנים שהיו מהלכין בדרך

ועוד העיר ידידי הנ"ל, דלכאורה מצינו דין נוסף של יעבור ואל יהרג, דהנה ידוע הא דאיתא בגמרא (בבא מציעא סב, א), "לכדתניא שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב, דרש בן פטורא, מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך, חייך קודמים לחיי חבירך", ולכאורה נראה מזה דלדעת בן פטורא הוי מניעת המים מעשה של שפיכות דמים, והלכך מאי חזית, ומאידך לדעת ר"ע מניעת המים הוי כהשליכוהו על תינוק, ואין זה כשפיכות דמים, ואינו חייב למסור נפשו על זה.

ושו"ר כעין זה להחת"ס בחדושיו בגמ' שם שכתב, "הגע עצמך אם המלכות אומר לשנים א' גבור וא' תינוק בן יומו, תנו לי א' מכם ואם לאו אהרוג שניכם, אע"פ שאין ביד התינוק למסור את הגדול, מ"מ אין רשות לגדול למסור הקטן, ויהרגו שניהם, וה"נ הני תרי ע"כ א' מהם ימות בצמא, אלא א' גבור בקיתון של מים וא' חלוש שאין לו, וס"ל לבן פטורא דימותו שניהם כיון שלא יחדו, ור"ע דרש עמך כו', ולחלק יצא, בין למוסרו בידים דאסור, ובין שב ואל תעשה שלא ליתן לו מימיו, דליכא אלא לאו דלא תעמוד על דם רעך ובזה חייך קודמין"[13].

והנה הן החת"ס והן המנ"ח (מצוה רצו אות כג) כתבו דשיטת בן פטורא ושיטת הרמב"ם שיטה אחת הן, דסבירא להו דאף שאין עושה מעשה יהרג ואל יעבור, וממילא לכאורה מאידך גיסא שיטת ר"ע ושיטת התוס' שוין הם דרק בעושה מעשה יהרג ואל יעבור.

ויש להוכיח כן דדעת הרמב"ם לפסוק כבן פטורא, ממה דאיתא ברמב"ם (פרק י מהלכות יסודי התורה הלכה ה), שכתב, "נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן, יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי, יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה, יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל".

שיטת הרמ"ך בעובדא הנ"ל

ובכס"מ שם הביא מה שכתב על זה הרמ"ך, "אע"פ שנמצא בתוספתא (תרומות סוף פרק ז) כדבריו, לא ידענא טעמא מאי, דהא מסיק בגמרא (פסחים כה, ב) דמשום הכי אמרינן בשפיכות דמים יהרג ואל יעבור, דסברא הוא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, והכא ליכא האי סברא, דהא יהרגו כולם והוא עצמו, ומוטב שיהרג הוא עצמו ואל יהרגו כולם".

ולכאורה דברי הרמ"ך אתו שפיר ע"פ שיטת ר"ע הנ"ל, דיש לדמות את יתר הנשים לאותו אחד שיש בידו המים ועתיד להגיע לישוב. ומאידך נראה דדברי הרמב"ם הם אליבא דבן פטורא, דהרי הסברא ד"מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו" שוה היא ממש לאידך סברא ד"יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל". ובזה מיושב גם קושיית העולם למה לא מצינו שהביא הרמב"ם לדינא דעתו בפלוגתת בן פטורא ור' עקיבא, דלהאמור מבואר דבאמת פסק כבן פטורא[14].

בעובדא הנ"ל בדין אם חטף אחד המים מחבירו

והנה בשטמ"ק בב"מ שם (ד"ה שנים) הביא מהרמ"ך, דאם חטף אחד מהם את המים מחברו ושתה ומת חברו על ידו חייב בדיני שמים, משום דמאי חזית דדמיה סומק טפי. ולכאורה הא לפי שיטתו הנ"ל העובר באונס על החיוב דיהרג ולא יעבור חייב מיתה בדיני אדם, ולמה כאן נקט דחייב רק בדיני שמים, ובפרט דגם כאן נקט דהוא מטעמא דמאי חזית דזה טעם לחייב גם בדיני אדם. ודוחק לומר דהתם שאני דהוא משום דליכא עדים והתראה, ואולי הוא משום דאין זה בתורת ודאי, דהא יתכן דעכ"פ לא ימות הלה מיד אלא לאחר זמן שיתגבר הצמא עליו ואין המיתה מחמתו לאלתר ממש ואינו חמור כ"כ כמו אם היה המיתה מחמתו מיד.

ועכ"פ נראה שדברי הרמ"ך שהביא השטמ"ק המה לשיטתו דסבר דדינא דיהרג ואל יעבור ומצות קידוש השם גורם לדון גוף האיסור כחמור יותר באיכות וכנ"ל, דרק מכח זה שייך לומר דמאיסור גזילה שגוזל המים מחברו יוכל לבא לידי עונש מיתה (אף דבכה"ג היא רק בידי שמים וכאמור).

ומשא"כ לשיטת הרמב"ם דאין החיוב דיהרג ואל יעבור נידון כדין נוסף ואין חומר העבירה גדול באיכות מחמת זה, דלפי"ז אין הכרח לומר שיהא חייב מיתה אם גזל המים מחבירו (ולהאמור לכאורה אף לא חיוב מיתה בידי שמים).

[1] כעין זה כתב הגאון ר' אלחנן וסרמן זצ"ל בקובץ הערות (יבמות, סימן מה סק"ט). אלא שלפי דברי החת"ס מיושב גם הקושיא שהקשה שם בשם חכם אחד מהא דכתיב 'ונטמאה ונטמאה', דהלא גוי מופקע מזה ממילא, ואכמ"ל.

 [2]לכאורה אפשר לומר דלר"ת אין דין יהרג ואל יעבור כלל בביאת בהמה, וכן ראיתי בספר אבן ישראל (פרק ה מהלכות יסודי התורה הלכה ב) שדקדק דגם לר"ת וגם לריב"ם אינה מחויבת למסור עצמה על ביאת בהמה, וז"ל, "דהרי כל יסוד דברי ר"ת דאינה חייבת למסור עצמה על ביאת עכו"ם, משום דהוי כביאת בהמה, וגם הריב"ם שם בתוס' אינו חולק אלא בביאת עכו"ם, ועל כרחך דס"ל לר"ת וריב"ם דיסוד דינא דיהרג ואל יעבור הוא משום דמצילין אותן בנפשן, ולכן גבי בהמה דליכא דינא דמצילין אותן בנפשן, ליכא דינא דיהרג ואל יעבור".

ובהמשך דבריו הביא מהר"ן בסנהדרין (עד, א ד"ה חוץ) שכתב, "חוץ מע"א וג"ע ושפיכות דמים לפי שאלו העבירות הן חמורות מכולם אמרו חכמים יהרג ואל יעבור, עבודה זרה טעמא מבואר, שלא יכפור בהקב"ה. ושפיכות דמים ג"כ שלא יציל נפשו בדמו של חבירו, ג"ע נמי מפני שיש בהם פגם שהרי מצילין אותה בנפשו וא"כ בדין הוא שיהרג ואל יעבור, ולפי טעם זה אם יאמר לו בא על הבהמה או תיהרג, כיון שאין שם פגם, יעבור ואל יהרג, שהרי למדו כל העריות מנערה המאורסה להצילן בנפשו ואין הבהמה בכלל וכו', אבל אין לנו לחדש דין זה שלא פרשוהו חכמים, ועוד שאין טעם יהרג ואל יעבור מפני שמצילין אותן בנפשו, דהרי ע"ז קיי"ל דאין מצילין אותן בנפשו ויהרג ואל יעבור, ולפיכך אפשר דאפילו בא על הבהמה אמרינן יהרג ואל יעבור, כיון שיש בה מיתת ב"ד...".

וכתב עוד שם, דעל כרחך הר"ן חולק עם ר"ת, וביאר דחלקו במה שיש לחקור, אם בדינא דיהרג ואל יעבור יש גם על עצמו חיוב, שיהרוג את עצמו, וכתב, "דלשיטת ר"ת וריב"ם דיסוד דינא דיהרג ואל יעבור הוא משום דמצילין אותן בנפשם, בודאי גם הוא מחויב להרוג את עצמו, דהרי בהאי דינא דאיכא על כל ישראל להציל אותו בנפשו, גם הוא בעצמו נכלל בהאי הלכתא שיציל את הנרדף בנפשו, משא"כ לדעת הר"ן דהלכתא דיהרג ואל יעבור אינו משום הלכתא ד'מצילין אותו בנפשו', אלא הוא דין מיוחד משום דהם עברות חמורות כמו שכתב הר"ן". ולפי"ז שוב לא שייך לדון למה לא תיהרג משום חיובי לאוין דג"ע, וכאשר אכן כתב הרמ"א שם בהמשך דבריו, "עובד כוכבים הבא על בת ישראל, אינו בכלל גילוי עריות". אלא דלפי מה שכתב החת"ס, על כרחך ביאת עכו"ם אינה שוה לגמרי לביאת בהמה, דא"כ לא היתה נאסרת על בעלה בביאת עכו"ם, דהיה דינה כדין ביאת בהמה דליכא 'מעל' בבעלה.

[3] ע"ע שם בברכי יוסף שהאריך בזה, ואכ"מ.

[4] שו"ר כעין זה בשו"ת אור גדול סימן א', ובש"כ.

[5] יש עוד ביאור אחר בסוגיא דאחורי הגדר, ואשר יש בזה נפק"מ טובא, עי' בס' מרגליות הים (סנהדרין עה, א), שהביא מספר סנהדרין קטנה שפירש שלא הרשוהו לדבר עמה מאחורי הגדר משום שהוא פשע בכך שהשליט ע"ע את יצרו הרע [ולכאורה הוי כעין הא דירושלמי (גיטין פרק ד הלכה ט), דמכר עצמו ללודים אפילו פעם אחת אין פודין אותו. אלא שביפה עינים שם העיר דמשמע בגיטין (מז, א) דהבבלי פליג ע"ז, ויל"ע]. וכעין זה כתב המאירי בספרו מגן אבות עמ' פ', שיש לו כמה שערים שיתרפא, ולכן לא הרשוהו לעבור. ולכאורה ס"ל דחולי הנפש לא מיקרי פיקוח נפש, ולכן אין זה ענין לקידוש השם כלל וכלל, ויל"ע.

[6] ראיתי לציין אגב אורחא במה שהאיר עיני הגר"צ פרצוביץ' שליט"א לשיטת הנמוקי יוסף (בבא קמא פ"י, דף מ, א בדפי הרי"ף) דסבירא ליה דהא דלא יעמוד אחורי הגדר הוא באמת דין מיוחד (אבל לא בגדר הלכה ואין מורין כן), דבסתמא על דרך הכלל אין חייבים ליהרג ולא לעבור על חיובי לאוין, ואדם רשאי להראות עצמו כנכרי כדי שלא יהרג ע"ז.

ועוד חידש הנמוקי יוסף ע"פ סוגיא דאחורי הגדר, דהדין אם יהרג או לאו תלוי בהנאתו מן האיסור, וז"ל: אמר המחבר, ונראה לי דודאי אם גזרו שמד כדי להעביר על יהודי שלא ילבש לבושי עובדי כוכבים, שיהרג, אע"פ דלאו דשאר עבירות הוא לא תלכו בחוקות העובדי כוכבים ובחוקותיהם לא תלכו, אפ"ה יהרג ואל יעבור, כדאמרינן (סנהדרין עד, ב) על ערקתא דמסאנא שיהרג ואל יעבור. אבל היכא שגזרו שיהרג כל הנקרא בשם יהודי על שאינו עובד כוכבים, וזה כדי שלא יכירוהו מפני פקוח נפש, משנה מלבושו כמלבושם ובורח מותר, דלא דמי לאין מתרפאים מעצי אשרה (פסחים כה, א), וכן לההיא דגלוי עריות דאמרינן (סנהדרין עה, א) ימות ואל תספר עמה מאחרי הגדר, דהתם הוא [שבדעתו] ורצון בחירתו ליהנות מן האיסור, וכדי שלא יבוא להמשך ולהכשל בעבירה ההיא, או שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות, החמירו בלאו דהנך העבירות כעבירות עצמן, אבל זה, אדרבה אינו מכוין אלא להטעותם, ורצונו מצטערת בזה בשעת מעשה, מותר, תדע דהא לא היו מחמירין חכמים אם תבא אשתו לספר עמו אחורי הגדר להטעותו, ולא אמרו בזה ימות ואל תספר עמו אחורי הגדר עם שהוא מכוין וסבור ליהנות מן הערוה, וכ"ש הכא שאין רצונו ליהנות מן האיסור כדי שנחוש ונגזור שמא ימשך אחריו, וגם האיסור מצד עצמו מותר מפני פיקוח נפש שאין ראוי לחוש כלל ומותר".

[7] ואפשר לבאר חקירה הנ"ל גם בדרך זו, האם העבירה ודין קידוש השם נעשים 'הרכבה מזגית' (וכאשר יתבאר על דרך זו שי' הרמ"ך להלן), או שנעשים 'הרכבה שכנית' (וכאשר יתבאר על דרך זה שיטת הרמב"ם). וכדי להבין הגדרות אלו אשר מקורם מדברי הרמב"ם במורה נבוכים, עי' בספר מפענח צפונות במבוא עמ' לד, ובכל פרק ח' שם. וע"ע במש"כ בס' בגדי שש (ב"ב סימן ז אות ב) דלשיטת הרמב"ם חצי עבד חצי בן חורין הוא 'הרכבה שכנית', ואכמ"ל.     

[8] מדנקט רש"י לשון 'דבר המקום' וכן משאר דבריו בסוגיא, נראה בעליל דס"ל דדין קידוש השם שייך רק במקום דיש איסור רציחה, וכדבעינן למימר לקמן לשיטת התוס'. אבל יתר נימוקו דרש"י נכון גם אליבא דהרמב"ם.

[9] אולם יש להעיר, דאם באמת גדרי הדין המה מיסודם של חכמים, מה הוקשה לחכמים מהא דאסתר, תיפוק ליה דעדיין לא גזרו כן שיהא חיוב יהרג ואל יעבור בג' החמורות, ויש לעיין בזה.

[10] ואמנם למעשה הנפק"מ הוא רק לגבי ג"ע, עיי"ש בבעל המאור.

[11]  יש להעיר, דבאמת אין חיוב מיתה דהג' חמורות אותו חיוב מיתה הנלמד מקרא ד'ונקדשתי', ובפרט ע"פ מה שנתבאר דיתכן דרק 'נמנו וגמרו' על ג' החמורות, ולאו דוקא דלמדו זה מקרא, עי' מש"כ בזה הגר"ש פישר זצ"ל בספר דרשות בית ישי (סימן לח, דרושי העקדה, הערה ב), וז"ל, "שבג' העבירות הגדר הוא, שאסור לעבור אפילו יהרג. נמצא, שהמיתה היא משיעורי החיוב של האזהרה, אבל אינה מגוף החפצא של המצוה. משא"כ מצות קידוש השם גדרה היא, ליהרג על קידוה"ש, נמצא המיתה מגוף החפצא של המצוה", ודפח"ח. ויעוין שם מש"כ לפי"ז לפרש דברי רש"י ויקרא כב, לב, ואכמ"ל. עכ"פ לענינינו שווין החיובים בכך שיש בשניהם חיובים של יהרג ואל יעבור.

[12] ומן הראוי להעתיק כאן תורף דברי הר"ן שם שביאר היטב פלוגתת הרז"ה והרמב"ן, וז"ל, "רבא אמר הנאת עצמן שאני. כבר פירשנו דרבא דשרי הנאת עצמן היינו דוקא בשאר מצות, אבל ע"א ג"ע וש"ד אפילו להנאת עצמן יהרג ואל יעבור, שלא כדברי הר"ז הלוי ז"ל שכתב שאפילו בג"ע הנאת עצמן מותר, והביא ראיה מאסתר, וליתא וכדכתיבנא לעיל, דלאו ג"ע הויא, והביא עוד ראיה מקאווקי ודימונקי והיה מאבק ע"א והיה בדין יהרג ואל יעבור דודאי אביזרא דע"א היא, אלא דמשום הנאת עצמן מותר, ואין זו ראיה ג"כ דקאווקי ודימונקי לאו משום ע"א היא כלל, אלא שהיו משאילין להם הכלים והכותים היו משתמשים בכלים ההם לע"א ובהא לא עביד ישראל שום אבק ע"א, אלא שהיה בהם לאו כולל כל התורה משום לפני עור לא תתן מכשול, ובכה"ג להנאת עצמן שרי, וראיה לדבר דהנאת עצמן בע"א ג"ע וש"ד אסור מההיא דפ' כל שעה (כה, א), בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מעצי אשרה אע"פ שאינו משתמש מהאשרה אלא להנאת עצמן, וכן ממה שאמרנו בסמוך תמות ואל תספר עמו מאחורי הגדר, אלמא אפילו אביזרייהו דעריות יהרג ואל יעבור, ואין לומר דטעמא הוא משום שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות, דההיא טעמא ליתיה אלא למ"ד פנויה הואי, אלא למ"ד אשת איש הואי נקטינן מילתא כפשטא דיהרג ואל יעבור ואע"ג דהוי הנאת עצמן, אלא ודאי דבכל אלו הג' עבירות החמורות מפני חומר שבהן אמרינן יהרג ואל יעבור והנאת עצמן לא שרי, וש"ד יוכיח שאינו מותר להרוג חבירו להציל עצמו ואין לך הנאת עצמן יותר מלהציל עצמו. עוד הביא הרמב"ן ז"ל ראיה ברורה מירושלמי בפ' אין מעמידין (ה"ב), א"ר חנא זאת אומרת שאין מתרפאין בעריות דתני שבת הותרה מכללה, נערה המאורסה לא הותרה מכללה, כלומר שבת הותרה מכללה שמותר לעשות מלאכה לחולה בשבת, אבל נערה מאורסה לא הותרה מכללה, כלומר שאין לה שום צד היתר, דמשמע אפילו הנאת עצמן, דאלו הנאת עצמן שרי הרי נערה מאורסה הותרה באונס להנאת עצמן, אלא ש"מ דהנאת עצמן אסור בג' העבירות, וכבר האריך הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות".

[13] ובתחלת דבריו שם באמת הקיש את הסוגיות (כאשר כיוון לזה ידידי הגרא"מ הנ"ל), שכתב, "לכדתני כו' דרש בן פטורא כו'. צע"ג דהא יהרג ואל יעבור ברוצח הוא רק מסברא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, ומה"ט כתבו תוס' ס"פ בן סורר, דאם רוצים להשליכו על התינוק למעכו אי"צ למסור נפשו, דליכא מאי חזית, וא"כ ק' מה עלה על דעת בן פטורא, ור"ע נמי קרא למה לי, מסברא נמי ידעינן, ואמנם למ"ש בכס"מ פ"ה מיסה"ת דלר"ל דירושלמי שם לית ליה סברת מאי חזית ויהרג ואל יעבור ברוצח דינא הוא ואפי' היכי דלא שייך מאי חזית אתי שפיר".

[14] אלא שעדיין צ"ע למה לא הביא הרמב"ם גם הציור של ב' מהלכין במדבר. ומצאתי מי שכתב (המעין - גליון טבת תשע"ג "כללי השמטת דינים מספר 'משנה תורה' לרמב"ם", מאת הרב עזרא ברנד), ד"הרמב"ם אינו מביא דין שכבר נכלל בדין אחר שכתב, או שנלמד מדין אחר שכתב", וא"כ אולי לפי זה מיושב התמיהה, ואכמ"ל.