Tuesday, July 05, 2005

Yayin

RSC wrote:

>>Who says he doesn't have the din of a koifer? And if he doesn't, why
>>can't he touch your wine? There are heterim regarding tinok shenishba
>>but they all deal with circumstances. In the purest sense of the word,
>>a TS most definitely has the din of a koifer (haray hu kinachri). That
>>was precisely R' Chaim Brisker's chidush in the Rambam; nebach en apikorus
>>iz fort en apikorus.

And I wrote:

> This is not necessarily so. Many Poskim state that there is no din of
> stam yeinam on wine with which a tinok she'nishba came into contact. See
> Nishmas Avraham YD 133:1 for a long discourse with many marei mekomos.

And he wrote:

I don't have a Nishmas Avraham handy but I would be very surprised if
their were any sources that were matir stam yeinam, shechita or anything
else for a TS that formally announced that he did not believe in G-d. R'
Chaim didn't and neither did R' Moshe. In fact, R' Moshe holds that even
if a Jew keeps some mitzvos like hanachas tefillin, but is a michalel
Shabbos bifarhesya, his wine and shechita is still assur even though he
doesn't necessarily have the din of a koifer because we can be toleh that
he is doing it l'tayavon (he needs the parnassa). Kal vachomer if a person
had a full din of a koifer would we say that his wine is yayin nesech.

And now I write:

When did we up the ante to someone who "*formally* announced that he did not believe in God?"

But since you do not have a NA, I will cite the original Hebrew sources on my blog (can't do it here). This is not to say I would pasken this way but to demonstrate that there are mekilim.

YGB




שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן ל
אמר יעבץ בעיקר דבר זה שנחלקו בו הגאונים הקדמונים אם מומר זוקק אשתו ואשת אחיו ליבום וחליצה. כבר כתבנו הנלע"ד זה שנים רבות למעלה מעשרה שנשאל אצלינו והשבנו כיד ד' הטובה עלינו בדברים קצרים מספיקים. וחלקנו בין הפרקים. ועפ"ז יכולנו לקרב דעות החולקים. כמעט אפשר לומר דלא פליגי רבוותא אלא מר אמר מילתא ומר אחריתא. עכ"פ לא ראינו להפריד לבבות הפוסקים. קרובים לא נעשו רחוקים. כפי העולה בראשית המחשבה לרואה מחלוקתם. כאשר יתבאר מתוך דברי תשובתנו המועתקת הלום. כרצון מעכ"ת נר"ו. (ועכשיו זיכני השי"ת לראות שכיוונתי לדעת גדולים קדמונים בשבוע הלז במכירת הספרים שעשה הה"ג נר"ו קנו לי ספר א' ישן נקרא כפתור ופרח אשר לא ראיתיו עד הנה. וראה פניו לא פיללתי בעד הדין הלז כי לא יעלה על הדעת שידבר מזה שאינו מענין הספר כלל שכל עסקו בדיני א"י והלכותיה. ובהיותי משוטט בו לרוב חשקי כי חדת הוא לי וקדמון. אגב אורחא מצאתי לו ז"ל דברים בדין זה ממש כחילוק שחילקתי מסברא דנפשי ומהראיה בעצמה, והנאני מאד ותקילא לי כי כולא תלמודאי, ואמינא חדאי נפשאי). ואחר הדברים והאמת האלה אגע בצנור נדון שלפנינו בקצה המטה אשר בידי הכהה ואומר עם קנ"י אם אמנם הפוסקים נחלקו לשתי מערכות בדין זה. וזה זמן רב בעניותנו זכינו לדון להלכה כדעת המתירין שנראית באמת דעה ישרה בריאה וחזקה כראי מוצק וכדאי לסמוך עליה בשעת הדחק אף למעשה במקום שיש סניף טהור להקל בל"ז כאשר גלינו דעתינו בהעתק תשו' הלז הכתובה ומונחת מאז. אבל אין הדברים אמורים אלא בידוע לעובד ע"ז במוחלט כמו שביארנו שם בס"ד, משא"כ היכא דליכא למיקם עלה דמילתא בבירור. בסתמא אמרינן דלבו לשמים כדמוכח בי"ד ובדוכתי טובא והארכתי בתשו' הנדפסת בס"ד מחי' ש"י סי' ג' יע"ש. ובפרט האידנא דאפילו גוים שבח"ל לאו עע"ז נינהו אלא מנהג אבותיהם בידיהם. כ"ש ישראל שהמיר שאינו בחזקת מין גמור (להקל) עד שיוחזק לאדוק בע"ז. הא לא"ה ודאי תלינן דלטעמא דאיסורא בלחוד קעבד. כמו שהוא מדרכן של עוברי עברה הללו רובן אינן עושין אלא להשביע יצרן בעבירה או לחימוד ממון וכה"ג. ומומר כזה פשיטא דאסור להורידו מחיים שאולה, אדרבא מצווים להחיותו, ולהחזיר אבדת גופו ונשמתו. כל כמה דלא פקר להכעיס ואביק מיבק בע"ז, והארכנו בזה בתשו' הנ"ל הדפוסה כעת בעזה"י וכ"ש היכא דאיכא נמי ידים מוכיחות דלבו לשמים ואוהב קרוביו כמו שמוכיח מ"ש עליו אמו ע"פ כתבו. ש"מ דיהדות תקועה בלבו ואינו עושה אלא לפנים. ביחוד אם הוא כאשר שמעתי שנשכר לחיילות ובא לידי מדה זו מחמת ממון מחמת חמוד ממון וחסרון כיס ממון לא מחמת כוונתו לע"ז כלל, דכל כי האי אפשר דאפי' יי"נ =יין נסך= אינו עושה. מיהא בנדון זה דזיקה פשיטא דאף לדברי המקילין במומר. כה"ג חיישינן וליכא דשרי לה. דכל כי האי לאו מומר שמיה לכל דבר, ואינהו ז"ל לא איירו אלא במומר לע"ז הגמור והמוחלט בודאי כנז'. וגם שהוא בפנינו ועודנו לא ישוב מדרכו הרעה, לאפוקי היכא דליתיה קמן. דאיכא למימר דהדר ביה ועבד תשובה. כה"ג נמי מי אמרי, לאפקועי זיקה בלא כלום הא לא אשכחן למ"ד אפי' בודאי וק"ו לספק ושמא ר"ל דלא ידעינן ביה השתא דעומד במרדו בברי.
שו"ת מלמד להועיל חלק א (או"ח) סימן כט
שאלה: במנין שלנו יש אחד או שנים שמחללים שבת בפרהסיא לא לבד במלאכתם כי אם גם עושים מוגמר, ואפילו קידוש והבדלה אינם עושים, אי שרו לצרפם למנין.
תשובה: הפרמ"ג סי' נ"ה באשל אברהם /או"ח/ ס"ק ד' כ' דמחלל שבת בפרהסיא אין מצרפין למנין. וכ"כ בתשו' חכם צבי סי' ל"ח, ואף דבשאילת יעבץ ח"א סי' מ"ט משמע דכל עבריין מצרפין למנין כל זמן שלא נידוהו מ"מ לא כתב בפירוש דגם מחלל שבת בפהרסיא מצרפין ואפשר דמודה בזה דאין מצרפין ועיין מ"ש לענין זה בשו"ת משיב דבר סי' ט' שאוסר. וכ' המג"א /או"ח/ סי' קצ"ט ס"ק ב' מי שהוא רשע בפרהסיא אין מזמנין עליו. וראיתי בשו"ת רשב"ן סי' צ' שהביא בשם שו"ת דורש לציון דזה דוקא במומר להכעיס ובימינו אין עושין להכעיס (וע' שו"ת רשב"ן סי' ס"ז) ותמוה דלהכעיס אפילו בא' משאר עבירות אין מצרפין אותו כמבואר בפרמ"ג הנ"ל /או"ח/ סי' נ"ה, גם הביא שם בשו"ת רשב"ן בשם ליקוטי חבר חלק ה' דף ק"ז שאחרי שגברו בעלי זרוע אין כח בידינו להוריד כהן כזה אם עולה לדוכן. וע"ש עוד סי' קל"ט תשובה מהרה"ג מו"ה חיים צבי מאנהיימער זצ"ל, ושם הביא ג"כ שו"ת מהר"י אסאד י"ד סי' נ' שמחללי שבתות בזמנינו כ"ז שלא העידו עליהם בפניהם ובפני הב"ד שחללו בפני י' מישראל אין אוסרים יין במגעם, שיש הרבה אחרונים סוברים דהא דמומר לחלל שבת הוי מומר לכל התורה הוא רק מדרבנן עיי"ש בשו"ת יהודה יעלה. היוצא מכל הנ"ל שעפ"י דין מחלל שבת בפרהסיא אין מצטרף למנין, אך בזמן הזה נוהגין להקל אף בארץ אונגארן ומכש"כ בארץ אשכנז. וזכורני שפעם אחת אירע אבילות לאיש אחד שחנותו פתוח בשבת, והוא אחד מבעלי בתים של קהלתנו, קהל עדת ישראל, וירד לפני התיבה בבית הכנסת של קהלתנו, אך הגבאי ידע לרצות אותו ולפייסו שלא ירד עוד מפני שהקהל ירננו על זה, ואח"כ הלך זה האיש לביהכ"נ של חברת ש"ס, ואף שהגבאי דשם היה איש חרד ויר"א, הניחו לירד לפני התיבה בלי מניעה, וכאשר שאלתי את הגבאי למה לא מנעו, אמר לי שכן הוא ג"כ מנהג מימים קדמונים בבית המדרש דפה שאין מונעין מלירד לפני התיבה האנשים שמסחרם פתוח בשבת, וכיון שהרבנים דשם שהיו אנשי שם לא מיחו מסתמא היה טעמם ונימוקם עמם, ואפשר שסמכו ע"ז מה שכתוב ג"כ בשו"ת בנין ציון החדשות סי' כ"ג שמחללי שבת בזמנינו נחשבים קצת כתינוק שנשבה לבין הנכרים, מפני שבעוה"ר רוב ישראל בארצנו מחללי שבת הם, ואין דעתם בזה לכפור בעיקרי אמונתנו עיי"ש, וכן הגיד לי הרב מו"ה משולם זלמן הכהן ז"ל בשם הגאון בעל שואל ומשיב שכתב שהאנשים מאמעריקא אינם נפסלים ע"י חילול שבת שלהם מפני שהם כתינוקת /כתינוק/ שנשבה לבין הנכרים אח"כ מצאתי כעין זה בהגהות רע"א לי"ד סי' רס"ד ועיי"ש סברות להקל, אבל ע' פמ"ג א"ח סי' רפ"ב א"א ס"ק ז', וע' ספר חסידים סי' תשס"ח (ואין לי פנאי כעת לחפש תשובה זו דמיירי לענין גיטין בפנים בשו"ת שו"מ). יהי' איך שיהי' המקיל לצרף אנשים כאלו למנין יש לו על מי שיסמוך, אך מי שיכול לילך לבהכ"נ אחר בלי להכלים איש, פשיטא דמהיות טוב שלא יסמוך על היתר זה, ויתפלל עם אנשים כשרים. עוד יש סניף להקל דבזמננו לא מיקרי מחלל שבת בפרהסיא, כיון שרובן עושין כן, דבשלמא אם רוב ישראל זכאין, ומעטים מעיזים פניהם לעשות איסור זה הרי הוא כופר בתורה ועושה תועבה ביד רמה ופורש עצמו מכלל ישראל, אבל כיון דבעו"ה רובם פורצים הגדר תקנתם קלקלתם, היחיד חושב שאין זה עבירה גדולה כל כך וא"צ לעשות בצנעה, ופרהסי' שלו כבצנעה, ואדרבה היראים קרואים בזמננו פרושים ומובדלים, והפושעים הם ההולכים בדרך כל הארץ.
שו"ת מהרש"ם חלק א סימן קכא
להרב הגאון וכו' מו"ה שמעון סופר נ"י אבד"ק ערלוי בארץ הגר.
מכתבו הגיעני, וע"ד שאלתו באחד שאפה מצת מצוה והלש הוא מחלל ש"ק בפרהסיא, אבל לא במלאכות החמורות המפורסמות להמון עם. והביא מיו"ד סימן רס"ד דמומר לחלל שבת דינו כגוי, ולדעת הרשב"א פסול במצה ע"י לישת גוי וישראל עע"ג. אך בנ"ד אמר בפירוש לשם מצת מצוה.
הנה גוף הדבר לא ביאר אם הלש הראשון בתוך האגן היה איש כזה. ואם כן הוא, הרי המגלגלים המצות כל א' לש עיסה שבידו שנית, להעריכה יפה ולהיות ראויה למצה, א"כ בכה"ג י"ל דלכ"ע כשר. כהא דכתבו הרא"ש והטור ביו"ד רסי' רע"א, לענין עיבוד של עכו"ם, דסגי כשיחזור וימתח ויתן עליו סיד. ובמג"א סימן ל"ג סק"ד, ודג"מ, ותשו' רע"א סימן ע'. ובנ"ד שצריך עוד להעריכה לכ"ע מהני לישת המגלגלים לשמה, להכשיר העיסה. ואם זה שלש באגן היה ישראל כשר, והמעריך ומגלגל המצה היה מחלל ש"ק, פשיטא דכשר שכבר נילוש לשמה. ולכאורה היה נראה עוד לפמ"ש בחיבורי דע"ת סימן ב' בשם הת"ח עירובין (ס"ט), וא"ר או"ח סימן שפ"ה, דגם במחלל ש"ק בפרהסיא, אם בפני אדם גדול הישראל הוא נשמר מלחלל, אינו בכלל מחלל בפרהסיא, א"כ גם בנ"ד יש לומר כן. אבל הדבר פשוט דדוקא בנתברר כן שמשמר השבת בפני אדם גדול, ומי יודע אם בנ"ד כן הוא. אבל גם בלאו הכי כיון שבנ"ד אמר בפירוש שעושה לשם מצת מצוה, אין חשש. וגם כיון שאינו מחלל בדברים חמורים המפורסמים לכל, יש לומר דדמי להא דחו"מ סימן ל"ד סכ"ד. וגדולה מזו כתב הב"י בא"ע סימן מ"ד בשם העיטור, דלא מקרי מחלל שבת אלא בעבודת קרקע. וכ"ה בתשב"ץ ח"ג סימן מ"ג מ"ז, וחידושי רע"א ליו"ד סי' ב'. ואף דלא קיימא לן כן, מכל מקום הרי מבואר בב"י שם סימן מ"ב בשם מ"כ, דאם לא נתברר שמחלל שבת בשל תורה, וספק שמא רק בדרבנן, לא נפסל לעדות. ומכל שכן שלא נעשה מומר בפרהסיא, דאפילו אם חילל שבת בשל תורה, שמא היה בשגגה ואומר מותר וכדומה, או שסבור שהעשרה הרואים אין יודעים שהוא אסור מה"ת, ולא מקרי פרהסיא. וראיתי בשו"ת בנין ציון החדשות סימן כ"ג, דבזה"ז שמתפללים בשבת, ומודים בבורא עולם, ומלים בניהם, ונוהגים בגיטין וקידושין, שהם עיקרי הדת, יש להקל שלא יהא מגעם עושה יי"נ, ע"ש, וה"נ בנ"ד. וע"ש דדוקא במבורר שיודע דיני שבת, ומעיז פניו לחלל בפני עשרה, דינו כמומר גמור ומגעו יי"נ ע"ש. וע' ברשב"א הובא בב"י יו"ד סי' קי"ט, ובא"ז הל' שחיטה סוף סימן שס"ז, בשם בה"ג, ובאשכול הל' שחיטה סי' ב', ושע"ת לר"י שער ג' אות קמ"ב, ותשב"ץ ח"ג סימן שי"ב, ונה"ך סימן קכ"ג סקכ"א. וע' בברכ"י יו"ד סימן קכ"ד, דהמחלל שבת קודש בפרהסיא עושה יין נסך במגעו, ולפי הנ"ל לאו כללא הוא. והנלע"ד כתבתי.
שו"ת יביע אומר חלק א - יו"ד סימן יא
(יב) וראה ראיתי בשו"ת בנין ציון החדשות (סי' כג) שכ', שאף על פי שמעיקר הדין מומר לחלל שבתות עושה יין נסך במגעו, מ"מ לפושעי ישראל שבזמנינו יש לדון אם אין להם דין אומר מותר, דהוי דוקא שוגג קרוב למזיד, אחר שבעוה"ר פשתה המספחת לרוב עד שנעשה חלול שבת אצל רובם כהיתר. ועוד שיש בהם שמתפללים תפלת שבת ומקדשים קידוש היום, ואח"כ מחללים שבת במלאכות דאורייתא ודרבנן, והרי מחלל שבת ה"ט שנחשב כמומר מפני שהכופר בשבת כופר בבריאה ובבורא, ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית. וזה הרי מודה בתפלה וקידוש על מעשה בראשית. ומה גם בניהם אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת שדומים לתינוק שנשבה בין הגוים. ולכן לענ"ד אף שהמחמיר להחשיב נגיעת יין של הפושעים הללו לסתם יינם תע"ב, אכן גם המקילים יש להם ע"מ שיסמוכו, אם לא שברור לנו שיודע דיני שבת ומעיז פניו לחללו בפני עשרה מישראל יחד, שזה ודאי חשיב כמומר גמור ואוסר יין במגעו. עכת"ד. וקצת סמוכין לזה ממ"ש בשו"ת מהרי"ל (סי' קצד), שאין לפסול בזה"ז שחיטת אפיקורוס המבזה ת"ח, שאע"פ שגדול עונו מנשוא, ואמרינן שאין להם חלק לעוה"ב, מ"מ נראה בעיניו שהוא דבר קטן וחוצפא בעלמא, ומש"ה אינו חשוד לעבור על שום עבירה. וכה"ג (בב"מ ה:) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. והרי קי"ל בפ' חלק, שהמודה בתחיית המתים ע"פ הקבלה, אלא שאומר שאינה מן התורה, אין לו חלק לעוה"ב, וכי תעלה על דעתך ששחיטתו תפסל, והא מוזהר הוא בכל המצות ומדקדק בהם. ע"ש. והביאו להלכה התבואות שור (סי' ב סי"ז), וכתב, שיש ללמוד מזה לשאר עבירות הקלות בעיני ההמון, שכשרה שחיטתן בלא בדיקת סכין. ע"ש. וכן העלה בשו"ת בית שמואל אחרון (חיו"ד סי' ד). והביא דברי הרמב"ם (פ"ד מה' שחיטה הט"ז), שהצדוקים ובייתוסים שחיטתן אסורה, שהם אינם מאמינים בתורת השחיטה, ואם שחטו בפנינו שחיטתן מותרת. ע"כ. אלמא דהא דהכופר בדברי רז"ל דינו כעכו"ם, היינו דוקא כשכופר בעצמו, אבל היכא שמעשה אבותיו בידו, אע"פ שכופר בדברי רז"ל, לא הוי כמומר לכל התורה כולה. ע"ש. [ובעיקר דין מומר לחלל שבתות בפרהסיא, ע' בשו"ת רש"י (סי' קסט) שכ', בהא דאר"ה האי תנא הוא דחמירא ליה שבת כע"ז (עירובין סט:) ש"מ דלית הלכתא כהאי תנא, דיחידאה הוא. ע"ש. אך אין כן דעת שאר פוסקים].

Monday, July 04, 2005

Daf Halachah - Shabbos 66b - Orthodontics and Shabbos

שבת דף סו ע"ב:
אמר אבין בר הונא אמר רב חמא בר גוריא סחופי כסא אטיבורי בשבתא שפיר דמי.
רש"י:
סחופי כסא - כוס שיש בו הבל, כגון שעירו ממנו מים חמין, וכופהו על הטיבור למי שחש במעיו, ואוחז הכוס את הבשר ומושך אליו את המעיים, ומושיבן במקומן.
Avin bar Huna said in the name of Rav Chama bar Gurya: It is permissible to draw a cup upon one’s navel on Shabbos
Rashi explains that Avin bar Huna’s case is one in which the cup was originally full of hot water. The cup may be emptied and placed upon the navel in order to alleviate a stomach ache (see Mishnah Berurah 328:125 that hot towels are also permitted).
Why is this permissible? Shulchan Aruch, Orach Chaim 328:43 explains that it is because the prohibition upon the use of medications on Shabbos is a Rabbinic decree motivated by their apprehension that one might come to grind ingredients for these medication, which is forbidden by Torah law. This therapy, however, is permitted is because it does not employ medication, and there are therefore no grounds for apprehension lest a Torah prohibition take place (see Mishnah Berurah 328:1303). Nevertheless, the Rabbis only allowed this therapy in cases of aches and pains. Why only in cases of aches and pains? Because otherwise this kind of therapy would be forbidden as uvda d’chol, the type of workday activity that the Rabbis forbade on Shabbos (see Mishnah Berurah 328:98,4 from Magen Avraham).
However, Shemiras Shabbos K’Hilchasa 34:29 writes that it is permissible to wear orthodontic devices on Shabbos [bite-plates, retainers, night-braces], and in note 111 he explains, in the name of Rabbi Shlomo Zalman Auerbach zt”l, that this is because any therapy that never involves medication is permitted on Shabbos. Thus, since teeth cannot be straightened by medication, only by orthodontic therapy, it is permitted on Shabbos.
But why is there no problem of uvda d’chol? It would seem that there are no aches and pains that are remedied by orthodontic devices that should permit their use despite uvda d’chol (quite the opposite...)?
In Reb Shlomo Zalman’s glosses in the third volume of Shemiras Shabbos K’Hilchasa he adds that another reason to allow the use of orthodontic devices on Shabbos is the fact that the straightening does not take place imediately, but over a great amount of time. Hence, the infinitesimal increment of straightening on Shabbos is insignificant. Perhaps the fact that there is no blatant effect over the course of a single Shabbos is also the reason why uvda d’chol is not an issue here.
1. משנה ברורה סימן שכ"ח ס"ק קכ"ה: ליתן עליהם כוס - דהיינו שכופהו על הטבור למי שחש במעיו ואוחז הכוס את הבשר ומושך אליו את המעים ומושיבן במקומן [רש"י] וה"ה שמותר ליתן בגדים חמים למי שחש בבטנו ובמעיו וכדלעיל בסימן שכ"ו או חרסים או לבנים חמים:
2. שו"ע אורח חיים סימן שכ"ח סעיף מ"ג: מותר לכפות כוס חם על הטבור ולהעלותו ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי ולהעלות אונקלי דהיינו תנוך שכנגד הלב שנכפף לצד פנים שכל אחד מאלו אין עושים בסמנים כדי שנחוש לשחיקה ויש לו צער מהם:
3. משנה ברורה סימן שכ"ח ס"ק ק"ל: כדי שייגע ויזיע - והיא בכלל רפואה ואין להקשות כיון שאין כאן שייכות שחיקת סממנים היה לנו להתיר כמו בסעיף שאח"ז י"ל דכיון שלפעמים מביאין הזיעה על החולה ג"כ ע"י סממנים חיישינן שיעשה רפואה האחרת משא"כ בסעיף שאח"ז שאין שייכות רפואה לאותן הדברים ע"י שחיקת סממנים כלל לא גזרינן. ודע דלפי מה דפסקינן לעיל בסי"ז דע"י ישראל אין עושין שבות דרבנן לחולה שאין בו סכנה כ"א ע"י שינוי ה"נ בעניננו אפילו הגיע לכלל חולה שאין בו סכנה אין עושין ד"ז כ"א ע"י שינוי וכ"ש אם הוא רק בריא שחושש. והשפשוף שעושין ליגיעי כח כדי להשיב כחן ולבטל מהם עייפותן מסתפק בש"ג אם דבר זה דומה לרפואה ואסור או לא אך לפי מה שכתב המ"א בסקמ"ג דאפילו בריא גמור אם עושה שום רפואה כדי לחזק מזגו אסור גם בזה אין להקל:
4. משנה ברורה סימן שכ"ח ס"ק קל"ו: ויש לו צער - דאל"ה היה אסור עכ"פ משום עובדא דחול:

Sunday, July 03, 2005

Daf Halachah - Shabbos 65a

שבת דף סה ע"א:
משנה: הבנות קטנות יוצאות בחוטין ואפילו בקיסמין שבאזניהם.
רש"י:
הבנות קטנות - שמנקבות אזניהם, ואין עושין נזמים עד שיגדלו, ונותנין חוטין או קסמים באזניהם שלא יסתמו אזניהם לוי"ה: ואפילו - רבותא קאמר, דאף על גב דלאו תכשיט נוי הוא אורחא בהכי ולא משאוי הוא...
Mishnah: Young girls may go out on Shabbos with threads, and even with slivers of wood through their ears...
Rashi explains that when the Mishnah says, ``and even with slivers,'' it means to teach us that although slivers worn in the ear are in no way ornamental (i.e., not a tachshit), and could therefore might have been regarded as prohibited burden, that nevertheless the girls are permitted to go out with these slivers. This is because it was customary for young girls who had had their ears pierced, but who would not wear earrings until they were olders, to put strings or slivers through their ears to prevent the holes closing up. Since this was the prevalent custom, the slivers are not considered a burden.
The Mishnah Berurah1 cites Rashi as the rationale for the Shulchan Aruch’s2 ruling in accordance with our mishnah. Rashi’s rationale is the basis of quite a few halachos l’ma’aseh. Since any customary manner in which one normally walks about is considered permissible, one need not wear a garment in its most “proper” manner in order that it should not be considered a burden, but rather in any manner in which it is customary to wear it (Shemiras Shabbos K’Hilchashah 18:4, note 22). Therefore, strictly speaking, even in a reshus horabbim, a suit jacket may be worn over one’s shoulders (i.e., with the sleeves hanging limp by the sides); one may wear gloves; a hand-muff (a fur tube in which one puts both hands); and ear-muffs.
There are, however, certain qualifications that are suggested by Shemiras Shabbos K’Hilchasah. He notes that all this is true only in cases in which there no reason to assume the item may fall and then might be carried in a reshus horabbim. Two examples that are discussed by the Poskim are: 1. A hat loosely worn atop a yarmulke (if the hat falls off, since the person is wearing a yarmulke he may come to carry the hat four amos)3; 2. loose-fitting slippers4 (note 23). Indeed, Shemiras Shabbos K’Hilchasah suggests being stringent even in the case of the jacket on the shoulders (note 24); and in the cases of the gloves and the hand-muff, sewing them on to one’s coat so that even if one comes to take them off it will not be considered carrying them in the normal manner.5 And although we generally do not walk in true reshuyos horabbim, nevertheless, it is laudable to be stringent6 (note 28).

1. משנה ברורה סימן ש"ג ס"ק ס"ט: מותר לצאת בהם - דאורחא בהכי ולאו משוי הוא:
2. שו"ע אורח חיים סימן ש"ג סעיף כ': הבנות קטנות שנוקבים אזניהם כדי לתת בהם נזמים כשיגדלו וכדי שלא יסתמו הנקבים נותנים בהם קסמים מותר לצאת בהם וה"ה אם נותנין חוטים באותם נקבים שמותר לצאת בהם אם אינם צבועים אבל אם צבועים אסור:
3. משנה ברורה סימן ש"א ס"ק קנ"ג: העשוי להגין וכו' - לאפוקי סתם כובע שאדם נושאו על ראשו אין לחוש דייתי לאתויי ד"א דבודאי לא ילך בגילוי הראש וזה הכובע מנהגן היה לשאתו מלמעלה על כובע קטן ומזה נלמוד דה"ה כובעים שלנו אם נושא אותן בר"ה על כובע קטן כנהוג יש ליזהר שיהא מהודק על ראשו שמא יפול ואתי לאתויי ד"א וכן בברייטי"ל שהמנהג בו להקל וכנ"ל אם נושא כובע קטן תחתיו יזהר שלא יצא בו בר"ה דהא סתמא אינו מהודק ובודאי חיישינן בו דילמא נפיל ואתי לאתויי כיון שלא יהיה בגילוי הראש:
4. משנה ברורה סימן ש"א ס"ק ס': וכן בפנטני"ש - היינו מה שקורין בלשוננו פאנטאפי"ל דאע"ג דמשתלפי במהרה וממילא [היינו ע"י חליצה בידים ובלא התרת קשר] מ"מ כיון דמחופה עור הוא מהודק קצת ולא חיישינן דילמא יפלו ואתי לאתויי: ס"ק ס"א: ויש מחמירים - היינו בפנטני"ש ומטעם דילמא משתליף והט"ז לקמן בס"מ כתב דלא חיישינן לזה דהא אין דרך לילך יחף בר"ה והתו"ש מפקפק קצת בדבריו ע"ש ונראה דבמקום רפש בודאי אין להקל אך לכו"ע אם שכח ויצא בהן לר"ה א"צ להסירן אלא מהלך בהן עד שמגיע לביתו וכן הדין בכל הני שאסורין משום דאתי לאתויי:
5. משנה ברורה סימן ש"א ס"ק קל"ט: הנקראים גוואנטי"ש - זו היא מה שאנו קורין הענטשיך אבל מה שאנו קורין ארבי"ל שתוחב בו שתי ידיו דעת הט"ז דשרי לכו"ע דבהאי שוב ליכא למיחש שמא יסירנה מידו דאף אם יעשה כך הרי הוא לבוש לידו השנית ולא מיקרי משוי ויש דס"ל דאדרבה זה חמיר טפי שבקל נופל מידו ואתי לאתויי ד"א ועוד שרגילין לשאתו לפעמים כך ביד וע"כ לפי מה שכתב השו"ע דראוי לחוש בגוואנטי"ש ראוי לחוש גם בזה [פמ"ג]:
6. משנה ברורה סימן ש"א ס"ק קמ"א: וראוי לחוש לדבריו - ועכשיו נהגו להקל ואפשר משום דכיון שלהרבה פוסקים אין לנו ר"ה מדאורייתא בזה"ז דנגזור דילמא אתי לאתויי ומשמע מדברי האחרונים דאף שאין למחות ביד המקילין מ"מ ראוי לכל בעל נפש להחמיר:

Friday, July 01, 2005

Lands and Personalities

At 02:05 PM 6/29/2005, I wrote:
Rav Dessler in, IIRC, the fourth volume, makes the point that each galus
had a unique derech avodah which is their eternal contribution to Am
Yisroel. R' Avrohom Elya makes a similar point, somewhat obliquely, in
B'Ikvos HaYirah, as does, of course, Reb Tzadok, who (of course!) gives
the phenomenon a metaphysical tie-in to the land-climate in which the
derech arises (REED's note is evidently based on Reb Tzadok).

And received a request:

Would you be so kind as to send me a couple of mareh mekomos in the
seforeim of Reb Tzadok? Thank you so much.

So, here are some citations:


ספר צדקת הצדיק - אות רה
רה) הדמיונות כולם נולדים מן הלב שבו הם ההרהורים ונמשכים ממנו למוח ומן העין שעל ידי הראיה נכנסים ההרהורים ללב כמו שאמרו בעבודה זרה (כ' ע"ב). ולכן אמרו שם (אבות דר' נתן כ' א') ראיה דדברי תורה מבטלין הרהורין מקרא דמאירת עינים ומשמחי לב. ואסרו להסתכל בפני אדם רשע (מגילה כ"ח.) כי בפנים בולטין כל מיני הרהורים שבלב למבינים כדאיתא בזוהר (ח"א ק"צ.) דהכירו באחד שהיה לו מחשבת עבירה שפניו מוריקות [וכן אמרינן בסוטה (כ'.) פניה מוריקות כי עבירה הוא מיתה לנפש ואמרו במת (עבודה זרה שם) ממנה פניו מוריקות] וכדרך שנאמר (ישעיה ג' ט') הכרת פניהם ענתה בם. ועל ידי הראיה נכנסין ההרהורים בו חס ושלום וההיפך בראיית תלמיד חכם כדאיתא (עירובין י"ג ע"ב) דחזיתא לר' מאיר מאחוריה. וכן כמה תיקונים עשו שלא ידור עם עכו"ם בעבודה זרה (ל"ו ע"ב) ובעירובין (ס"ב.) כי בדירתו ומשכנו המיוחד לו יש התפשטות מכוחותיו כנודע מהבעש"ט ז"ל דבקניני האדם מתפשטין כוחות נפשו. ולכך על ידם גם כן נכנסים הרהורים זרים ללב. וכמו ששמעתי דאוירא דארץ העמים הוא מכניס ללב כוחות הזדון של האומות וההיפוך בארץ ישראל דאוירא מחכים (בבא בתרא קנ"ח ע"ב). כי ברית חלוק לאוירות כמו שאמרו בבראשית רבה (סוף פרשה ל"ד ט"ו) והשם יתברך יסד גבולות עמים לכל אומה שהיא כח מיוחד מקום מיוחד ואויר המקום שאותה אומה דרה שם וקנויה להם יכול להכניס מאותו כח גם בלב בני ישראל חס ושלום:


ספר ליקוטי אמרים - אות י
כי שבעים אומות כל אחת יש לו כח מיוחד אופיה של אומה זו וכו', פירוש אופיה שורש חיותה כמו שאמרו (בראשית רבה י"ד, ט') דברייתא קרין לנשמתא אופיה, והיינו שכל חיותם בדבר זה ואם ימנע זה מהם ממש כנוטל חיותם:
ולכן כשהחזיר התורה על כל אומה ולשון והראה לכל אחת האזהרות שכנגד הכח שהוא משוקע וקבוע בו בשורשו לבני ישמעאל לא תנאף וכו' וכמו שאמרו ז"ל (פסיקתא רבתי פרשה כ"א) לא קיבלוה, כי אי אפשר להם להשתנות ולשנות לבם מכפי מה שהוא מושרש וממש חיותו קבוע בו ואם יטלו ממנו דבר זה כנוטל את נפשו, וברית חלוק לאוירות ויצב גבולות עמים כל מקום בכח מיוחד, מה שאין כן בני ישראל נמשלו לצאן הנמשכים אחר הרועה להשתנות מכח לכח כפי רצון הרועה, וכן קדושת המקום דארץ ישראל המיוחדת לחלקם היא ארץ זבת וגו' משונה בפריה שהוא מצד ריכוך הארץ ושאינה מקום טרשין היא מוציאה פירות יותר כמו שאמרו ז"ל (פסחים שם) וזרעתיה וכו' שעל ידם הוא הריבוי המופלג על ידי הזריעה בקדושת הארץ:
ואמרו ז"ל (שם) לא גלו אלא כדי להוסיף גרים, פירוש דגוי כל אחד יש לו כח מיוחד שאין יכול לשנותו כלל ודאי גם הגר אותו כח אי אפשר לו להשתנות כלל ולכן אמרו ז"ל (בבא מציעא נ"ט ע"ב) שסורן רע, וזה ניתוסף בגלות שקולטין כח ארץ העמים כל מקום בפרט העקשות ולב האבן באיזה דבר וענין פרטי המיוחד בו, ועל ידי שהם מבררים שבאותו כח אין הם עיקשים כמו האומות ויכולים לשנותו לכבוד שמים כרצון ה' יתברך, על ידי זה הוא הוספת הגרים שניתן גם כח דלב האבן של האומות להתחבר לבני ישראל ובשם ישראל יכונה וקולטים כוחם ומוציאים בלעם מפיהם, וכשיושלם בירור זה דלב האבן של כל מיני כוחות הפרטים שבכל אחד אין לישראל לב אבן ועקשות כלל, אז יתבטל לב האבן לגמרי ונתתי לכם לב בשר וגו' (יחזקאל ל"ו, כ"ו):


ספר קומץ המנחה חלק ב - אות כא
כא) העולם הוא דוגמת הנפש כמו שכתבו בספרי יראה וכמו שמובא במדרש (בראשית רבה ל"ד, ט"ו) ברית חלק לאוירות שיש אויר מחכים אויר מעשיר וכו' לכל אויר יש כח ידוע ככוחות החלוקות בנפש וארץ ישראל הוא ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה רומז נגד הכח בנפש אשר ה' דורש אותו והוא היראה כמו שנאמר (דברים י', י"ב) מה ה' אלהיך שואל וגו'. וזה שאמרו (בבא בתרא קנ"ח ע"ב) אוירא דארץ ישראל מחכים כמו שנאמר (איוב כ"ח, כ"ח) הן יראת ה' היא חכמה וזה שאמרו (כתובות ק"י ע"ב) הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה כידוע אלוה מורה דין שהוא יראה. וידוע אברהם ויצחק הם אהבה ויראה. אהבה שורש למצוות עשה שהם הרחקה מקנאה על ידי חסד לאברהם בקום ועשה טוב. ויראה יסוד למצוות לא תעשה שהם הרחקה לתאוה על ידי מדת יצחק כנזכר לעיל:

Thursday, June 23, 2005

TIDE (from an Avodah post)

At 05:03 AM 6/23/2005, Eliyahu Gerstl wrote:

Rabbi Schwab was not an advocate of TIDE nor was he atypical. In twenties and thirties many young men from the German Jewish community decided to study in the east because that was where they could learn gemorah on what was generally a higher level than in Germany. At the same time the Orthodox Rabbiner Seminar in Berlin brought in a young Eastern European iluy, R. Elya Kaplan as its head and after his death R. Y.Y. Weinberg who was also from the east followed as the last head of the seminary.

The interesting thing about RAEK and RYYW is that both developed a quasi-TIDE philosophy during their respective tenures at the *Rabbiner Seminar*. This is, of course, in contradistinction to RYBS and the Lubavitcher Rebbe, whose sojourns at Western European *Universities* did not have that impact on them.

I recall reading R. Schwab's Elu ve-Elu when I was about to go to university when seeking some personal guidance. I was confused by it as it did not advocate general studies as having intrinsic worth and therefore as a lechatchila and it therefore contradicted what I had believed was the Hirschian position. Of course I did not know that R. Schwab as a young man was the person who had elicited the famous opinions of eastern European rashei yeshiva as whether general studies were muttar. A true Hirschian, IMO, and would not have therefore have doubted that general studies were not only muttar but rather le-chatchila and moreover he would not have needed the approval of rashei yeshiva of a different hashkafic orientation. He would have approached the rabbanim in his own community.

There is no doubt in my mind that R' Schwab was not a true advocate of TIDE and R' Gelley is certainly not. I once asked one of my cousins who is a grandson to R' Breuer how many true TIDEeans in the truest philosophical meaning of the word exist today and he answered (and named) four (I disagree about one of them).

As to TuM and TIDE, IMO the latter accords with much of TuM, BUT not an Orthodox form of Wissenschaft des Judentum as advocated at the Rabbiner Seminar begun by R. Hildesheimer. RSRH was generally against the employment of modern critical scholarship in Torah study and believed that Torah was an independent system and that there therefore was no need to employ outside methodologies. Thus RSRH did not support the Rabbiner Seminar of R. Hildesheimer.

As we have iterated many times here, there are vast differences between TIDE and TuM - at least as the latter was formulated by RYBS. TIDE sees life as a seamless whole, and seeks harmony and true synthesis of T and DE. TuM sees life as consisting of two paradoxical poles and bridging between the two, with no need nor quest to resolve the discrepancies.

As far as R. Elias' commentary to his new edition of RSRH's Nineteen Letters: it is correct that he views TIDE as a horaat shaah. But see a point-counterpoint series of two articles in 1996 in Jewish Action. In that series,R. Joseph Elias and R. Shelomo Danziger debated this issue. R. Danziger (who had previously taught at Breuers for over twenty years ) argued strongly that TIDE was not a horaat shaah but le-chatchila. R. Elias (who had been the principal at Breuer's) disagreed.

I do not know how anyone familiar with the writings of RD Joseph Breuer and RD Isaac Breuer can contend that they would acquiesce to the position that TIDE was an Horaas Shaah.

A detailed study of RSRH, his life and his ideas is that of Samuel Rosenbloom, Tradition in an age of reform, JPS, 1976. IMO the author of the latter book would strongly support Rabbi Danziger's opinion.

As a side comment, it is of interest that the Breuer's community has not associated itself with YU and in fact I was told by someone who grew up there that he when he was considering going to YU in the early sixties (?) that he was advised by the late long-time president of the community, that it was far better that he go to some other university. But of course that's not a proof as to RSRH's hashkafot but only the views of the leadership of the Breuer's community, and a proof that the community had obviously undergone many changes since the time of RSRH.

See above. Precisely because there are similarities between YU and KAJ it was important to negate the comparison. Hence the perennially (tragically) mostly abortive attempt to sustain a separate KAJ Beis HaMedrash.

A person named George D. Frankel has written a pamphlet decrying the changes in his community (mentioned in Avodah, 50:47,48)."Dan Shall Judge His People: 5 Essays on Torah im Derech Eretz and the Breuer Community Today."

My own opinion based admittedly on only a few observations and without an intimate knowledge of that community is that Breuer's is now a yeshivish community (with German minhagin) but one that is more open to Torah im Parnasah than some other yeshivish communities.

Accurate enough. It is a pity that it did not go the other way - better, IMHO, to have sustained TIDE and jettisoned the minhagim than to have sustained the minhagim and jettisoned TIDE.

YGB