הבנה חדשה בשיטת רב דחיוב בור הוא מחמת הבלא

הרבה דיו נשפך והרבה קולמוסים נשתברו בנסיונות להבין את שיטת רב שבור שחייבה תורה את בעליה הוא משום הבלא  דידה ולא משום חבטה

הבנה חלקית המתקבלת על הדעת נמצא באגרות משה חו"מ ח"א סי' צ"ט בטעם שמחייב רב בנשברה מפרקתו

וצריך לומר שזהו מחדושי דין הבור שאם גם עשה קצת בההיזק נחשב כל המעשה על שם ההבלא וחייב כאלו עשה הכל וזה שאמרו חכמים שההבל עשה עכ"פ קצת בההיזק. ואף אם הוא באופן שע"י החבטא לבד היה מת וניזוק נמי כיון שעכ"פ עשה גם ההבל אף רק מקצת בררך זה יכול וזה אינו יכול שהוא רק כמסייע שאין בו מטש לדינים אחרים בשבת רף צ"ג נחשב בבור כל המעשה על שם ההכלא וחייב.

אכן זה נכון בסבה שמחייב רב משום הבלא. אולם כל זה לא יושיענו בהבנת מפני מה מחייב רב רק משום הבלא ולא ג"כ משום חבטה

והנראה בזה הוא עפי"ד רש"י ז"ל בבא קמא נ"ג ע"א

וזה וזה בבור - ואפילו הכי אשמועינן מתניתין דפטור הואיל ולא מהבלא מית אלא מחבטא וקרקע עולם דבני רה"ר הזיקתו

דלכא' צ"ע טובא מה הוסיך רש"י בתיבות "דבני רה"ר" - הלא "קרקע עולם" הוא מושג בלתי תלוי בבעלות של בני רה"ר

וכן יש להתקשות בדבריו בדף נ' ע"ב 

קרקע עולם - ואינו שלו

 דמשמע דכל הפטור הוא מפני שאין לבעל הבור בעלות בבור. ולכא' הוא פלאי, דפטור קרקע עולם משום דאיהו מאי קעביד ולא משום שאינו בעלים

ברם יעויין בדף נ"ג ע"א דאיתא להדיא דלרב בור ברשותו חייב - והיינו גם משום חבטה. ועכצ"ל דגם לרב יש סבת חיוב שלחבטה בבור - אך רק כשהחבטה דידיה - ולכן פטור בבור ברה"ר משום שקרקע הבור שייך לבני רה"ר (ונפק"מ דאם יש רשות אחראית על רה"ר כגון זק טובי העיר יתכן שהם חייבים לפצות את בעל השור שניזוק בבור ברה"ר). וע"כ אליבא דרב רק משום הבלא שייך לחייב את הכורה בר"ר - כי ההבלא פנים חדשות הוא, וחייב עליו משום שהוא יצרתו, ודוק

ותן לחכם ויחכם עוד

שוב קבלתי מכתב המשלים את דברינו מן הרה"ג ר' ישראל איסר צבי הרצג שליט"א 

וז"ל

מחלוקות רב ושמואל בענייני ארבעה אבות נזיקין

מצאנו שלש מחלוקות בין רב ושמואל בענייני ארבעה אבות נזיקין בחציו הראשון של בבא קמא. א) רב סבר מבעה זה אדם ותנא שור וכל מילי דשור ושמואל סבר מבעה זה השן ותנא שור לרגלו או לקרנו, ב) רב סבר אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברה"ר ולא אפקרינהו הוו שור ושמואל סבר הוו בור, ג) רב סבר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו ושמואל סבר להבלו ולחבטו. ננסה להציע גישה להבנת מחלוקות אלו שתסבירן על פי מחלוקת ביסוד אחד

נתחיל במחלוקת השלישית. בזאת חולקים רב ושמואל מהקצה אל הקצה. רב סובר שבהבלו קיימת סיבה לחייב ובחבטו אין שום סיבה לחייב. שמואל גם סובר שבהבלו קיימת סיבה לחייב אלא שסובר שבחבטו יש אפילו יותר סיבה לחייב. באיזו סברא חולקים? יש להסביר שלפי רב מה שמחייב אדם עבור מעשה נזק הוא בעלותו על המזיק. בור ברה"ר שחייבתו התורה עליו  בודאי אינו ממונו במובן הרגיל. אין לבעל הבור שום זכויות בבור. אבל התורה גזרה שהבור הוא ממונו בנוגע לחיוב נזיקין. לפי רב, לא מסתבר שהתורה תחייב את הבעלים עבור חבטו משום שלקרקע הבור כבר יש בעלים אחרים. קרקע הבור היא רכושו של הרבים. לכן סובר רב שבור שחייבה עליו תורה להבלו משום של הבל לא היו בעלים לפניו וגם משום שהכורה יצר את ההבל הזה

לפי דברינו מובנת גם שיטת רב בפירוש המשנה הראשונה של מסכתין. לפי רב ארבעה אבות נזיקין הם כללים של בעלות. אדם חייב עבור מזיקים כי הוא בעלים עליהם. ישנם ארבעה סוגי בעלות שעבורם הבעלים חייבים על נזקים שנעשו על ידי ממונו. תנא שור וכל מילי דשור כי בעלות האדם על שורו זהה בין אם שור הזיק על ידי קרן, בין אם הזיק על ידי שן, ובין אם הזיק על ידי רגל. ומשום הכי סובר רב שאבנו סכינו ומשאו שהניחן ברה"ר ולא אפקרינהו הם שור, שהרי בעלותו על חפציו כגון אס"ו היא בעלות פשוטה ושלימה בדיוק כמו בעלותו על שורו. לפי רב כשהברייתא אומרת ג' אבות נאמרו בשור, הכוונה היא שבתוך הכלל של שור שמחייב אדם עבור ממונו ממש, התורה פרטה ג' מקרים מסוימים שיש להם הלכות מיוחדות, אבל האב הגדול של שור כולל יותר מקרים משלשה אלו, כגון אס"ו דלא אפקרינהו. אס"ו אינו לא קרן ולא שן ולא רגל ואין להם הלהלכותיהן של אבות הללו, אבל עדיין חייב משום שור

לפי דרכינו צריכים לומר שרב לומד אס"ו מצד השוה משור ובור וסובר שלדבר הנלמד מצד השוה אין הקולות של המלמדים. יוצא לרב שארבעה אבות הנזיקין מוגדרים כשור, דהיינו רכוש רגיל, בור, דהיינו הבעלות על הבל בור, מבעה, דהיינו בעלות על גופו, והבער, שהוא בעלות על דבר שרוח אחר מעורב בו. כשהמשנה אומרת מה לשור שכן יש בו רוח חיים, אע"ג ששור כולל גם אס"ו לפי רב, הכוונה היא שאילו היה כתוב רק שור בתורה בלי בור, היינו מגדירים את שור כבעלות על בעל חיים דוקא. רק אחרי שגילתה לנו התורה פרשת בור אפשר להבין ששור כולל כל ממון

לשמואל יש שיטה אחרת. לפי שמואל לא קיים כלל רחב של שור שכולל בתוכו קרן שן רגל ועוד מקרים. שור אינו כלל. שור אינו אלא סוג בהמה. כשהברייתא אומרת ג' אבות נאמרו בשור אין הכוונה אלא שהתורה השתמשה בשור בתיאורה של שלשה אבות נזיקין. אם כן, כשהמשנה משתמשת במונח שור אין אומרים שכוונתה לכלל שכולל תת-אבות כמו שסובר רב שלפי שמואל לא קיים כלל כזה, ובעל כרחך שאין כוונת המשנה אלא לאחד משלשה האבות שנאמרו בשור. יוצא לפי שמואל שאין האבות דמתני' כללים בסוגי בעלות שהרי לפי הבנתו בעלות על שור היא בדיוק אותה בעלות שיש לאדם על מבעה ובכל זאת הם שני אבות שונים. האבות דמתני' לפי שמואל הם סוגי מעשי נזק

שמואל יסבור שגם בור אינו סוג בעלות אלא סוג מעשה, כסברת התוס' רי"ד בדף נ"ג ע"א "דכך חשיבא ליה תקלת בור כאילו הבעלים דחוהו שם שכל מעשה הבור גרמא הוא והבורא חייבו בגרמא זו כאילו עשה מעשה בידים". לפי שמואל לא קיים בעיה של קרקע עולם בחבטה שלא איכפת לן מי הוא הבעלים על הקרקע כשם שלא איכפת לן אילו דחה אדם את חבירו לקרקע והזיקו. וכן אס"ו חייב משום בור אפילו בדלא אפקרינהו משום שלא הזיקו הבעלים על ידי מעשה ממש אלא על ידי גרמא של עשיית תקלה

לדרך זו בהבנת פלוגתות רב ושמואל טרם מצאתי סתירה מדברי רש"י

אפשר לתלות את מחלוקת רב ושמואל כפי שנסחנו אותה בחקירת האחרונים הידועה בסיבת חיוב תשלומי נזק – האם בעל המזיק (או המזיק עצמו באדם המזיק) חייב עבור אחריותו לנזק בגלל שפשע בחיוב שמירתו, או דילמא אין המזיק חייב עבור מה שהוא עשה אלא עבור מה שממונו עשה. התורה הטילה חיוב על בעל מזיק לא בשביל רשלנותו אלא בשביל שחלק מבעלות על חפץ הוא החיוב לשלם תשלומי נזק עבור מעשי נזק מסויימים שממונו עשה, ואם אמנם פטור משום אונס אם שמר כראוי, אין להסיק מזה שסיבת החיוב היא הפשיעה. לפי דברינו יש לומר שרב שסובר שאבות הנזיקין הם סוגי בעלות סובר שסיבת החיוב היא פשיעה, וה"להלכותיהן" השונות באבות הנזיקין נובעות ממה שצורת בעלות על שור שונה מצורת בעלות על בור, ושתיהן שונות מצורת בעלות על אש או על גוף עצמו, ולסוגי הבעלות השונים יש מדות אחריות שונות שבגללן יש הבדלים בפרטי חיובן ופטורן. וכך משמע גם מדברי רש"י ריש דף נ"ח ע"א ד"ה לא מבעיא שלכאורה מייחס לרב סברת פשיעת הבעלים אע"ג שנסינו להראות בספרינו שברוב סוגיות מסכתין רש"י נוקט את הסברא של מעשה ממונו

כל זה בנוגע לרב, אבל לשמואל אבות הנזיקין הם מעשים שונים כי הוא סובר שחילוקי דיניהם של האבות נובעים דוקא ממה שהם מעשים שונים. התורה חייבה תשלומים עבור מעשה הנזק, לא עבור פשיעת הבעלים בחיוב שמירתם

אם נפרש כן, נוכל לבאר עוד פלוגתא בין רב ושמואל. בדף כ' ע"א סובר רב שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור ולכן אכלה כסות וכלים ברה"ר פטור, ולפי שמואל חייב. לפי דברינו יש לפרש שלפי רב בכל פרשיות המזיקים שבתורה, הניזק אינו מתואר כמתנהג באופן משונה. רב מסיק מזה שאין חיוב אחריות על הבעלים לשמור ממונם אלא במקום שאין הניזק גורם לנזקו. כשהניזק משנה, צורת השמירה שהבהמה צריכה שונה היא מהרגיל, וחיוב שמירה כזה לא חייבה התורה, והבעלים פטורים. אבל לפי שמואל, בכל מקרה שהבהמה עשתה את מעשה הנזק יש כאן מחייב, ואין הדבר תלוי בהתנהגות הניזק